למרות שיטת הקליטה - לקהילה האתיופית יש הרבה עושר, ויש מה לחגוג ולהתגאות בו

שנים רבות עברו מאז חגגנו את ימי הסְגְד בכפרים שלנו באתיופיה ועדיין אנחנו מציינים את החג וחוגגים את מנהגיו גם בארץ. המעבר מאתיופיה לישראל, מהכפר אל העיר, ממשפחות מורחבות למשפחות קטנות, ממסורתיות למודרניות - יצר, ועדיין יוצר, אתגרים והזדמנויות גם בישראל של 2021.

סטטיסטיקות על סטטיסטיקות מראות שמצב הקהילה שלי לא משהו בלשון המעטה, רבים וטובים מנסים לפצח את הקוד ו"להוציא אותנו" ממעגלי העוני.

סבתא רבתא שלי הייתה עשירה באתיופיה, סבתא שלי לעומתה הייתה חיה מקיצבת זיקנה של כ-1500 שקלים, מתוכם שילמה שכר דירה לעמידר, ארנונה, חשמל, גז, קופת חולים, אוכל ואת היתר הוציאה על הילדים. אבל אין פה מעגל עוני, לפחות לא לפי מה שהסבתות שלי אמרו - הן לא הרגישו כל חייהן את העוני. העוני הוא מחשבתי, נפשי ורוחני.

מדינת ישראל החליטה לקלוט ולהעלות ארצה קהילה שלמה ע"י משרד רווחה. משרד שבשנות ה-80 המיומנות שלו הייתה בלראות את "האין" של הקהילה שלי, מה אין לנו, מה חסר בנו - מדיניות התוחמת את העולים במרכזי קליטה ולא מאפשרת לאף משפחה לנסות את כוחה בקליטה ישירה ועצמאית, הילדים נלקחו בצורה גורפת לפנימיות, וכך נוצרה מציאות של עוני מחשבתי.

הפנמה של "האין", כשכולם מסביבי עסוקים ב"אין" שלי (אין תנאים בבית לכן הילדים ילמדו בפנימייה, אין יכולת להורים לטפל בילדיהם ולכן תוצמד להם עובדת סוציאלית). אנחנו, הדור הצעיר, היינו הפה והאוזניים של ההורים שלנו, תירגמנו את הרופא שדיבר אלינו ולא שלח אפילו מבט אחד לעברם, התלווינו אליהם לפקידת הבנק, ולפגישות עם המורים בבית הספר, מפגשים שגימדו את ההורים שלי, את המעמד שלהם בעיני עצמם, ובעינינו. ואנחנו, הרחקנו את עצמנו מהמשפחה והקהילה והפנמנו טוב טוב את הנורמות המצופות מאתנו כדי להיות ישראלים באמת.

כשהסביבה משדרת לילד שאין לו, להוריו ולקהילה שלמה מה להציע לחברה, שהוא הנזקק (מנטלית ופיזית), שהוא זה שלא יכול לבד ותמיד יצטרך עזרה - הוא גדל למציאות עגומה ומוגבלת. זה יכול היה להיות רק עצוב אם זה היה קורה לילד אחד, משפחה אחת. אבל הטרגדיה היא שזה קרה לקהילה שלמה! כך נוצר מעגל עוני מחשבתי.

את העוני הפיזי אפשר לנצח בכוח המחשבה והנפש 

נכון, עברו כמעט 30 שנים מאז מבצע שלמה ועוד יותר מכך מאז מבצע משה, ואפשר היה לחשוב שמשהו בעקומת הלמידה שלנו כמדינה ישתפר, אבל לא. מדיניות הקליטה לא השתנתה, העולים שמגיעים בשנים האחרונות עוברים את אותו התהליך, ומצטרפים לאותו מעגל עוני מחשבתי תוצרת ישראל.

זה לא משנה כמה כספים תקצה ממשלה זו או אחרת, אם התפיסה הבסיסית שנשארת היא שיהודי אתיופיה באו מכלום, והכי הרבה שיש להם זה מוזיקה טובה ואולי אוכל בריא. שום תקציב לא ישנה, ההפך הוא הנכון, כספים גדולים יותר מושקעים בחיזוק העוני המחשבתי הזה, והוא הרבה יותר קשה מהעוני הפיזי.

את העוני הפיזי אפשר לנצח בכוח המחשבה והנפש, אפשר לעבוד קשה במפעל מתוך אמונה שדרך עבודה קשה נצליח להגיע לנחלה ולהגשים חלום של רווחה כלכלית. אבל עוני נפשי יישאר תמיד רעב, כי קבעו לנו עובדה שאנחנו "לא בנויים להצלחה" - נקודה.

כשאני וחבריי הקמנו לפני 15 שנה את עמותת "חברים בטבע", הקהילה המשותפת שלנו בגדרה, היה לנו ברור שהילדים שלנו יגדלו עשירים, שבסל היכולות והמחשבות שלהם יהיה המון "יש", היה לנו ברור מהתחלה שהמזון הכי טוב ליצירה הזו הוא לפגוש את ה"יש" הזה בכל מקום ובכל פינה.

יש לנו הורים, סבים וסבתות שצברו ידע רלוונטי בשפע, כדי לחלוק עם הילדים שלנו. כך למשל יצרנו את מרחב הגינה הקהילתית, שם בכל יום רואים ילדי הקהילה את החקלאים בני ה60+ עובדים בשדות, מזמינים אותם לקציר, הכנה ואכילת ירקות על האש.

הילדים רואים איך המבוגרים מובילים מפגש חגיגי לרגל ראש השנה ובו הם חולקים אתנו ומסבירים על המאכלים והברכות שמברכים, הם רואים שמגיעים מכל קצוות הארץ - מורים, מנהלים, אנשי הייטק ורופאים, ללמוד מאותם מבוגרים על תזונה, רפואה וחינוך לפי השיטה האתיופית.

צריך להיפגש עם ה"יש"

היום, אנחנו מפעילים ברחבי הארץ קהילות משימתיות של צעירים ומשפחות יוצאי אתיופיה וילידי הארץ - כולם חיים יחד. נוצרה רשת חברתית אנושית שמראה ומוכיחה שאין תחליף לחיים משותפים באמת, לא בבתי ספר נפרדים, לא ברחובות נפרדים, לא בשכונות נפרדות - חיי קהילה.

צריך להיפגש עם ה"יש", כי יש לנו עושר מחשבתי רוחני - ואיתו כבר נביס את העוני הפיזי, שעודו מהווה מנת חלקם של מהגרים רבים.

כמעט 40 שנים מאז שעליתי ארצה, והשנה יצרנו לכבוד הדור הבא שלנו יצירה מיוחדת, כדי שבסדקים שנוצרים לא ייבנו נרטיבים זרים, יצרנו הגדת סגד ראשונה בהיסטוריה. בהגדה איגדנו את הטקסים, הברכות והמסורות שעברו בעל פה זה 2500 שנים, והכל בעברית.

כמה עוצמתי יהיה חג הסגד 2021, כשנחגוג אותו יחד - ללא הבדלי גזע וצבע, ישראלים, בני אדם. כמה טוב יהיה אם גם המנהיגים שלנו ישכילו לעשות כמונו, ולא רק בסגד - יעצימו אותנו, את התרבות האתיופית ומנהגיה וגם את האנשים והנשים - בני הקהילה שהגיעו להישגים. יכירו באמת ברלוונטיות של מנהיגי העדה ויתרגמו את ההערכה הזו למספרים, תקציבים שלא יביכו אותנו, אלא יוכיחו לנו שאנחנו אכן חלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית.

הכותבת היא יו"ר עמותת "חברים בטבע" הנתמכת ומלווה ע"י קרן שח"ף