הנזק בהסדר נבחרת הדירקטורים מתחיל להעלות על תועלתו

כל משפטן מתחיל מכיר את אמרת הכנף שהוטבעה ע"י השופט האנגלי רוברט רולף כבר בשנת 1842 ולפיה Hard Cases Make Bad Law. כלומר: חוקים והלכות שנוצרו כדי לתקן מצבי קיצון קשים מייצרים בסופו של דבר דין רע כי הם חלים על הרבה יותר מקרים ממה שנדמה היה ובכך יוצרים יותר נזק מתועלת. דומה שפסילות מועמדותם של השר לשעבר עמיר פרץ לתפקיד יו"ר התעשייה האווירית ושל מנכ"לית משרד המשפטים לשעבר אמי פלמור לתפקיד יו"ר חברת חשמל מדגימות היטב את נכונות האמרה: הסדר "נבחרת הדירקטורים" שביקש להילחם במגפת המינויים הפוליטיים הלא ראויים שאיימו להשחית את החברות הציבוריות (כמו גם את הפוליטיקה) עלול להפוך להסדר מזיק שרק יחמיר את השחתת הפוליטיקה שכן הוא יביא להתרחקות אנשים ראויים מכניסה אליה ואל השירות הציבורי שכפוף לה.

עניין זה טעון הבהרה. אין ספק שיש פוטנציאל לשחיתות במינויים הפוליטיים שנעשים משיקולים לא נכונים. מינוי של אנשים לא מתאימים רק בשל צורך של הפוליטיקאי הממנה מוביל לקבלת החלטות פחות טובות מצד החברות הציבוריות ואת המחיר משלם הציבור כולו שכספו מבוזבז. אלא שכל הסיכונים הללו קיימים גם במינויים לא פוליטיים. כך כאשר ממנים אדם רק משום שהוא שייך לקבוצת הייחוס של הממנה - למשל לאותו עולם עסקי או ביטחוני - וכאשר המינוי אינו משרת את האינטרס הציבורי אלא את האינטרסים הצרים של אותה קבוצת ייחוס. למרבה הצער ראינו לא מעט דוגמאות למינוי בכירים בעולם העסקי או ממערכת הביטחון שנכשלו כישלונות חרוצים בניהול החברות הציבוריות שלנו. אלא שבמקרים כאלה איש אינו מעז להציג כתב אישום קולקטיבי חד-משמעי ומוחלט כמו במקרה של המינויים הפוליטיים.

דה לגיטימציה של הפוליטיקה

הסיבה היא תהליך הדה לגיטימציה של הפוליטיקה בישראל, שמתחולל בעשורים האחרונים. תהליך שייצר תיעוב ציבורי כלפיה ואיפשר לפרקה מכוחותיה, בין השאר, באמצעות המלחמה שנאסרה על מינויים פוליטיים. איסור גורף זה (שביטויו המשפטי בין השאר הוא דרישה ל"כישורים מיוחדים" מכל בעל זיקה פוליטית, למשל) גרם לכך, שכל בר דעת בעל כישורים מתרחק מהפוליטיקה, כדי לא לאבד הזדמנויות בעתיד. כך נותר בזירה הפוליטית - המקום הכי חשוב לניהול חיינו - כוח אדם פחות איכותי, בלשון המעטה, מה שרק חיזק את המאבק בה וחוזר חלילה. וכך כשבמקום למגר השחיתות נלחמו בפוליטיקה הפכה הפוליטיקה דווקא למושחתת יותר.

פסילת עמיר פרץ ליו"ר תע"א היא צעד נוסף במלחמה זו. אדם שניהל עיר, ניהל את הארגון החברתי כלכלי הגדול והמורכב במדינה (ההסתדרות) ועמד בראש מספר משרדי ממשלה כולל משרדי הכלכלה והביטחון הוא בעל ניסיון ניהולי אדיר ונדיר. העובדה שהוא לא עומד בדרישות הסף מלמדת על אותו "דין רע". מעבר לחוסר ההוגנות האישית כלפי פרץ שהקדיש את כל חייו לשליחותו הציבורית, התוצאה הכללית הרת אסון. מי ירצה להיות "מוכתם" בעשייה פוליטית בעתיד אם זה המחיר שישלם אחר כך? כל אדם בעל יכולות ואפשרויות יבין שמוטב לו להתרחק מעיסוק בענייני הציבור. בדרך זו לפוליטיקה יגיעו באמת רק מי שאין להם ברירה אחרת, מה שרק יעצים את השחיתות שפושה בה ויגביר את הנזק לציבור. האם באמת אנו רוצים שמי שיכריע בשאלה אם ילדינו יישלחו למלחמה או האם לפתח את "כיפת ברזל" שתגן על הורינו יהיה מי שלא יוכל להיות דירקטור בחברה ציבורית? זה הסדר הנכון של הצגת השאלה לדעתי ולא להפך.

תמרוץ הפוך

כך גם ההחלטה שלא לאשר את מינוי פלמור בשל "היעדר ניסיון רלוונטי וחוסר עמידה בתנאי הנבחרת". פלמור ממלאת תפקידים בשירות הציבורי מאז 1996 עד לשיא של מנכ"לית משרד המשפטים במשך שש שנים. היא לא יצאה לשוק הפרטי אלא רתמה את כל יכולותיה לטובת שירות הציבור. לטעון שעם ניסיון ניהולי זה היא לא יכולה להיות דירקטורית בעוד שמנכ"לית של חברת הזנק בינונית (שהניהול בה שונה לגמרי מניהול חברה 'רגילה') או סמנכ"ל כספים בחברה גדולה (שאחראי ישירות לא פעם על תשעה עובדים) או עורך דין שניהל משרד עורכי דין בתחום העסקי יכולים - זו שוב דוגמה ל"דין הרע" שיצר הסדר הנבחרת. במקום לתמרץ אנשים כמו פלמור להיכנס לשירות הציבורי ולהביא לשם את הכישורים שלהם מתמרצים אותם לכיוון ההפוך: לכו לעשות לביתכם הפרטי.

אחד הפתרונות שניתנו למצבים האבסורדיים האלה בהסדר הנבחרת היה מתן אפשרות למנות דירקטורים שלא מהנבחרת, אך מינויים כאלו צריכים להיעשות בהתאם לאמות מידה ייחודיות ולרוב נדרש להציג נימוקים כבדי משקל לטובת הצורך במינוי "חריג". התוצאה היא לא מאוד שונה: הכבדה על מי שבחר להקדיש את חייו לשירות הציבורי או לשירות הציבור. מי שדואג לאיכות השירות הציבורי שלנו חייב להסכים שחכם זה לא.

מעבר לכך, למרות שהחברות הממשלתיות חייבות להיות מונעות משיקולים עסקיים, הרי שבניגוד לחברות אחרות הן גם מחויבות לאלמנטים ציבוריים נוספים, מהסוג של אחריות חברתית מוגברת וקידום ערכי יסוד כמו השוויון. במובנים אלה, הן פרץ והן פלמור יכולים לתרום לניהול החברות טוב יותר ממי שצמח באזורים שבהם האינטרסים עסקיים בלבד.

 שאלת היסוד

חשוב להדגיש כי הביקורת לא צריכה להיות מופנית לוועדת גילאור או לרשות החברות הממשלתיות. בסופו של יום הם עושים את התפקיד שהוטל עליהם. דווקא משום כך חייבים לשאול שוב את שאלות היסוד לגבי הסדר הנבחרת ולא להסתפק רק בשאלה הטכנית האם התבחינים הנוכחיים משקפים את האינטרס הציבורי המלא בנוגע לדירקטורים בחברות הממשלתיות או שמא יש מקום לתקנם באופן כזה או אחר. ושאלת היסוד היא האם איננו משלמים מחיר יקר מדי בפגיעה באיכות ההון האנושי שנכנס לשירות הציבורי ולפוליטיקה כשאנו נצמדים להסדר הנבחרת או במילותיו של השופט רולף האם הנסיבות הקשות לא יצרו בסופו של דבר גם כאן "דין רע".

הכותב הוא דיקן הקמפוסים הרב-תרבותיים של הקריה האקדמית אונו