פרשת גל אוחובסקי: חזקת החפות - לא על חשבון אמון המתלוננים

רגע לאחר התחקיר על גל אוחובסקי ב"כאן 11", בו נטען כי אוחובסקי ביצע עבירות מין במספר אנשים, יצאו חבריו להגנתו. בכתבה שפורסמה באחד מכלי התקשורת צוטטו חבריו כמי שאומרים שהגיע הזמן להפסיק את משפטי השדה. אחרים טענו כי חזקת החפות הפכה לאות מתה ככל שמדובר בעבירות מין.

לצערי, לא התפלאתי לגלות כי גם חברי כנסת ואישי ציבור, שבימים כתיקונם לא מפסיקים להתבטא בשלל נושאים, מילאו הפעם את פיהם מים. גם אלה שכן התייחסו לפרשיה, נהגו באוחובסקי בעדינות רבה.

כך למשל, שרת התחבורה מרב מיכאלי, שכזכור בעבר מיהרה להתלונן על עבירות מין שבצע לכאורה הכדורגלן אנתוני וארן, ללא שהיו במעשיו עבירה על החוק ומבלי שנפתח בעניינו הליך פלילי, הגיבה בחשבון הטוויטר שלה כי ‏"טוב עשה גל אוחובסקי שהתפטר והתנצל על המעשים המגונים והאסורים לכאורה שיוחסו לו בתחקיר 'כאן' הערב. כמי שפועלת נגד פגיעה מינית, מקומם שעדויות קשות על מעשים שבמשך שנים אנחנו נאבקות בהם, מיוחסות לו. מזכירה לנפגעים - יש למי לפנות".

כנפגע עבירות מין, אני חושב שמדובר בתגובה לא ראויה ואפילו מביישת. השרה מיכאלי פותחת את הציוץ שלה בשבח לאוחובסקי על כך שהתפטר מהנהלת ארגון הנוער הגאה "איגי". לטעמי, אין צורך להשתמש במילים "טוב עשה" לצעד שהוא מובן מאליו. אוחובסקי לא יכול היה להישאר בראש ארגון "איגי" אפילו לא לעוד שנייה אחת.

חבריו של אוחובסקי טענו לחזקת החפות, ואני אפילו מסכים איתם - אך יש לעשות הבחנה ברורה בין המישור המשפטי למישור הערכי-מוסרי. אין ספק כי כל עוד לא הוכחה אשמתו, מדינת ישראל לא תעניש את אוחובסקי על המעשים הנטענים לגביו; אולם במישור הערכי והמוסרי ישנו ערך גדול להוקעת הפוגע, גם אם הדבר נעשה לפני המשפט.

שלא כמו ברוב העבירות אחרות, ההחלטה על הגשת תלונה על עבירות מין היא הליך מורכב, רב-ייסורים ורב-התלבטויות. לי למשל לקח כמעט 20 שנה עד שאזרתי את האומץ להתלונן על עבירות מין שנעשו בי בילדות. הפוגע, אגב, המשיך לפגוע בעשרות ילדים (לפחות) בכל 20 השנה הללו. לכן, לטעמי, אם לא נוקיע את המעשים ואת המבצע לכאורה מיד עם פרסום סיפור המקרה, ונמתין עד לתוצאות המשפט - רבים יבחרו שלא להתלונן, הריפוי שלהם יתעכב, ומצבם הנפשי יידרדר, והפוגעים שלהם ימשיכו לפגוע ברבים אחרים.

אכן, לא ניתן להתעלם מכך שקיימת גם תופעה של תלונות שווא, אך לדעתי חייבים לשים את שני הסיכונים על המאזניים: הסיכון האחד ששם האדם ייפגע למספר שנים עד שתוכח חפותו - אל מול הסיכון השני שנפגעים לא ייגשו להתלונן, והפוגעים ימשיכו במעשיהם. לדעתי, אין ספק כי הסיכון השני האחרון משמעותי הרבה יותר.

לא אוכל לסיים את מאמרי בלי להביע אכזבה גדולה מכך שהגענו למצב בו אנו בוחנים עבירות מין על-פי הפוזיציה הפוליטית. כן, מסתבר פעם נוספת שגם בנושא הרגיש הזה יש חשיבות לפוזיציה הפוליטית. ישנם מי שממתינים לשמוע את שם מבצע עבירות המין כדי לדעת האם הם נגדו או שמא בעדו. כך היה בפרשיית גל אוחובסקי, כך היה בפרשת אונס הילדה במודיעין עילית, כך היה בפרשת מוטי אלון ובפרשיית שמעון פרס וקולט אביטל.

עבירות מין הן עבירות מין, והגיע הזמן לצאת מהפוזיציה הפוליטית ולשפוט לפי המעשים עצמם - ולא לפי עמדתו הפוליטית או שייכו המגזרי של המבצע.

הכותב הוא דובר ארגון "מגן" הפועל נגד פגיעות מיניות בחברה הדתית והחרדית, ובעלים של משרד יחסי ציבור בתחום המשפטי