מה נחשב הייטק לצורך תעריף הארנונה?

הביקוש הגואה לשטחי משרדים בקרב חברות הייטק מעורר את השאלה כיצד יש לחייב חברות אלה בארנונה - האם בתעריף מוזל המתאים ל"בית תוכנה" הכלול בסיווג "תעשייה", או שמא בתעריף הגבוה יותר החל על "משרדים"? באחרונה נדרש בית המשפט להכריע בסוגיה.

■ רקע: הרשויות המקומיות פועלות מכוח תקנות הקובעות כי הסיווג "תעשייה", שלו מותאם טווח תעריפי ארנונה מתון יחסית, יכלול גם "בתי תוכנה", ורבות מהן אכן קבעו תעריף ארנונה נמוך יחסית לאותם בתי תוכנה, כדי לעודד חברות הייטק לפעול בתחומן. עם זאת, לא פעם אותן רשויות קובעות קריטריונים מחמירים כתנאי להכרה בסיווג "בית תוכנה" בעל התעריף הנמוך, עד כדי חוסר היתכנות ממשי ליהנות ממנו.

באופן כללי, בתי המשפט נוטים לקבל גישה מחמירה זו של הרשויות המקומיות. כך, למשל, נקבע כי במקרים שבהם ייצור התוכנה אינו מיועד למכירה כסחורה, אלא רק משמש בסיס למתן שירות, לא יסווגו בתי העסק כ"בתי תוכנה". במקרים שונים נקבע כי ייצור תוכנה צריך להיות הפעילות העיקרית של העסק. רשויות מקומיות שונות נוהגות אף לבדוק את מספר העובדים בחברה העוסקים בפיתוח תוכנה אל מול כלל העובדים.

■ עובדות המקרה: בשנת 2020 שינה מנהל הארנונה של עיריית רמת גן את סיווג הנכס של חברת פריאמפט סקיוריטי בע"מ, מ"בית תוכנה" ל"בנייני משרדים, שירותים ומסחר", וכתוצאה מכך התייקרו תשלומי הארנונה שלה פי 2.5. מנהל הארנונה לא חלק על כך שבמשרדי החברה נעשה ייצור תוכנה, אך קבע כי מדובר בפיתוח תוכנה בהתאם לדרישות של החברה האם האמריקאית של החברה, שהיא גם לקוחתה היחידה, והחברה האם היא זו שאחראית על שיווק התוכנה ועל מכירתה ללקוחות הקצה. החברה עתרה בתגובה לבית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב.

■ ההחלטה: בפסק הדין, קבע בית המשפט כי כתיבת תוכנת מחשב יכול שתתבצע בקשת רחבה של נסיבות. במקרה שבו חברה מייצרת תוכנה לעצמה, לצורך שימוש עצמי פנים ארגוני או לשם הענקת שירות ללקוחות באמצעות אותה תוכנה - ברור כי אין מדובר בפעילות של בית תוכנה. אולם, כאשר חברה יוזמת ומייצרת תוכנה פרי פיתוחה, ולאחר מכן משווקת ממנה עותקים לקהל הרחב - אין חולק כי אכן מדובר בפעילות של בית תוכנה.

בין שני אלה ישנו מקרה שבו חברה מייצרת תוכנה המיועדת לשיווק לקהל הרחב, אולם השיווק והמכירה נעשים בידי גורם אחר, שיכול שיהיה קשור לחברה ויכול שלא. ביחס למקרה כזה קבע בית המשפט כי חרף הפן השירותי שיש בדבר, יש לראות את פעילות החברה כחלק משרשרת הייצור והאספקה של התוכנה כמוצר, ולכן יש לה זכות לקבל בתעריף המופחת.

עוד נקבע, כי העיקר לעניין חיוב הארנונה הוא שאלת הפעילות המתבצעת בנכס, והפיצול בין פעילות היצירה והייצור ובין השיווק והמכירה, אשר נפוץ ומקובל בענף ההייטק, אינו צריך לגרום לאיבוד ההטבה.

■ המשמעות: בהחלטתו עשה בית המשפט צעד חשוב לקראת חברות התוכנה, תוך שהוא מקפיד לשמור ולכבד את רוב הקריטריונים הקשוחים שקובעות הרשויות המקומיות. זאת ועוד, באמירה עקרונית בית המשפט מותח ביקורת על התנהלותן של הרשויות עם חברות ההייטק.

עמ"נ 60985-07-20 

עו"ד ברעם־מזור היא שותפה וראש תחום מינוי מוניציפלי במשרד תדמור לוי ושות'. עו"ד עפרוני הוא עורך דין במחלקה