מאחורי ההכרזה על עיר דרוזית ראשונה יש לא רק טייטל אלא מחויבות

לאחרונה התבשרנו כי המועצה המקומית מע'אר, המונה כ-24 אלף תושבים, תהפוך לעיר הדרוזית הראשונה בישראל. תמונות מחויכות של לחיצות ידיים הופצו ופורסמו בכלי התקשורת, והצהרות כי מאחורי ההחלטה עומד "הקשר האמיץ והחזק בין העדה הדרוזית לעם היהודי" נישאו לכל שומע.

אותו "קשר אמיץ וחזק" בו מתהדרים לא אחת קברניטי המדינה לאורך השנים נבנה לא בכדי, ומתבסס, ברובו, על התרומה המשמעותית של העדה הדרוזית למדינה. אף כי היא רק כ-1.8% מכלל האוכלוסייה בישראל, הרי שתרומתה והשתלבותה של העדה בתחומי החיים השונים בישראל גדולה לאין שיעור.

על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה' נכון לשנת 2018, אחוז הגברים הדרוזים המשתתפים בכוח העבודה הגיע ל-71.1%, לצד 43.2% מהנשים הדרוזיות. העדה הדרוזית היא מקום ראשון בחינוך בפער ניכר מהממוצע הארצי. רק לצורך המחשה, נכון לשנת 2018, 82.2% מבוגרי י"ב מהעדה הדרוזית זכאים לתעודת בגרות, הנתון הגבוה בארץ. אחוזי הגיוס לצה"ל בקרב בני העדה עומדים על למעלה מ-80%, ברובם לחילות השדה ותומכי הלחימה, והם גבוהים בעשרות אחוזים מאחוזי הגיוס של האוכלוסייה היהודית בישראל. במשך שנים שימשו הדרוזים דוגמה להשתלבות מיעוטים במדינה, בכל תחומי ורבדי החיים המשותפים.

ולמרות זאת, במשך 150 שנה לא הוקם בישראל ישוב דרוזי חדש, למרות שהעדה הדרוזית מונה כבר 140 אלף אזרחים, המתגוררים ב-19 יישובים. מספר היישובים הזה זהה למספרם בתקופת קום המדינה, כשהאוכלוסייה הדרוזית מנתה 14.5 אלף איש בלבד. שבעה עשורים מאוחר יותר אוכלוסיית הדרוזים בארץ צמחה פי עשרה, ואילו תוספת המגורים המאושרת ביישובים נמוכה ואינה מספקת. כאלף זוגות דרוזים נישאים מדי שנה ואין להם פתרונות דיור, בעיקר בגלל כשלים תכנוניים. תוכניות המתאר ביישובים הדרוזיים מיושנות, ואישורי בנייה ממתינים 10, 15 ואף 20 שנה, ובין לבין גם מדיניות האכיפה הוחמרה. אם בעבר צעיר דרוזי היה בונה בית על אדמות הוריו - והענישה הייתה קלה יחסית, אם בכלל - כיום מדובר בקנסות של מאות אלפי שקלים, בעונשי מאסר ובצווי הריסה, כולל צו שהוצא לאלמנת קצין צה"ל שנהרג. אם בתל אביב הבעיה היא מחירי הדיור הגבוהים - הרי שאצל הדרוזים פשוט אין איפה לגור.

לפיכך אל לנו לראות את הפיכתה של מע'אר לעיר כ"מתנה" הניתנת מטעם המדינה ונציגיה לעדה הדרוזית. בראש ובראשונה, הנהלת המועצה המקומית עמדה בכל הקריטריונים הנדרשים על ידי משרד הפנים והשקיעה מאמצים אדירים להיות זכאית לתואר עיר. מעבר לכך, יש בהכרזה מן המחויבות הבסיסית של הנהגת המדינה כלפי העדה הדרוזית לאור תרומתה לאורך השנים.

לא די בגזירת הסרט על העיר והפצת תמונות מהחגיגות בשביל שהמדינה תחשוב שבזאת סיימה את חובותיה כלפי העדה. גם אחרי שיצא הצלם האחרון משטחה המוניציפלי של מע'אר, נותרו בה כ-24 אלף תושבים שצריכים לדרוש ולצפות שהמדינה תממש גם מהצד שלה את "הקשר האמיץ והחזק" בינה לבין העדה בו היא אוהבת להתהדר. מאחוריהם, עומדים כ-147 אלף דרוזים, אלו המשרתים בצבא, אלו המשולבים בשוק העבודה, אלו העובדים במגזר הציבורי, בבתי החולים, בכוחות הביטחון ועוד.

כל אלו יחד צריכים לקרוא קריאה עיקשת לממשלת ישראל: השינוי ממועצה מקומית לעיר לא יכול להיות שינוי של טייטל בלבד. על מנת שמע'אר תהפוך לא רק לעיר, כי אם לעיר משגשגת ומתקדמת, כזו שתהווה בין היתר גם פתרון דיור למצוקה הקיימת, נדרשת תמיכה תקציבית מסיבית ומתמשכת של משרדי הממשלה. לאורך השנים, ראינו שלא כך היה, ובאופן היסטורי מדינת ישראל נוטה להפלות לרעה את היישובים הדרוזים ואת העדה בכללה בתקציבים ובמשאבים, ועכשיו יכולה להתרחש נקודת המפנה.

ממשלת ישראל צריכה להפסיק להתהדר בתרומת העדה הדרוזית, ולהתחיל להשקיע בה. להפסיק רק לדבר על הקשר החזק והאמיץ, ולהתחיל להזרים משאבים. או כמו שאומרים חברינו מעבר לים: put your money where your mouth is.

הכותב הוא מנהל המרכז הרפואי קפלן ובית החולים הרצפלד, שימש בעברו כקצין רפואה ראשי