האינפלציה בארה"ב רושמת שיאים של עשרות שנים, וכאב הראש של ביידן מתגבר

האינפלציה בארה"ב ממשיכה לטפס לרמות שלא נראו כבר עשרות שנים, וכאב הראש של ג'ו ביידן מתגבר.

לנשיא ארצות-הברית אולי הייתה קצת נחת השבוע, כשהמחוקקים בקונגרס העבירו את חבילת התשתיות שאותה הוא מנסה לקדם כבר תקופה ארוכה. אבל היום הגיע נתון שמעיב על החגיגות: מדד המחירים לצרכן בארה"ב עלה בלא פחות מ-6.2% מאז אוקטובר שעבר. זה שיעור אינפלציה שלא נראה באמריקה מאז 1990.

אם בחודשים שעברו אפשר היה לבודד גורמים ספציפיים שגרמו לעליית המדד, כמו למשל מחירי המכוניות המשומשות, הרי שהפעם עליית המחירים הייתה רחבה יחסית, כמו שגם הבית הלבן הודה בניתוח שפירסם. לא רק מחירי המכוניות, אלא גם אנרגיה, דיור, מזון, ושירותים שונים. אפילו אם מקזזים את מחירי הדלק והמזון, שנחשבים תנודתיים יחסית, עדיין מקבלים את האינפלציה השנתית הגבוהה מאז 1991.

מאחורי הזינוק באינפלציה עומדים גורמים מוכרים, שנדונו בעולם (וגם כאן) לא מעט בחודשים האחרונים. מצד אחד זינוק בביקושים עם ההתאוששות בארה"ב, ומצד שני בעיות בהיצע - מפקקים של ספינות בנמלים, דרך מחסור במכולות ונהגי משאיות, ועד לשיבושים בפעילות מפעלים בסין. לאלה מצטרף הזינוק במחירי האנרגיה, שמאחוריו שלל סיבות, ממדיניות מכוונת של קרטל הנפט אופ"ק (ורוסיה), ועד לנזקי הוריקאנים.

מה שברור הוא שהאינפלציה בארה"ב - לפחות בינתיים - לא חולפת, אלא ממשיכה לעקוף את התחזיות.

ומכאן כאב הראש של ביידן. בבית הלבן, ולמען האמת גם בפדראל ריזרב, הסבירו לאורך כל התקופה האחרונה שהאינפלציה היא תופעה חולפת. אנחנו ברגע ייחודי: התאוששות ממגיפה עולמית. לכלכלה הגלובלית, והאמריקאית, לוקח זמן לחזור לאיזון. אבל עם הזמן, כוחות הביקוש וההיצע יעשו את שלהם, שרשראות האספקה העולמית יחזרו לתפקד באופן חלק יותר, הווירוס יידעך, וגם האינפלציה תרד.

יכול להיות שכל זה אכן יקרה, והאינפלציה אכן תדעך בשנה הבאה. אבל עד כה, חודש אחרי חודש, זה לא קורה. וזו בעייה פוליטית: בחירות אמצע הקדנציה לקונגרס ייערכו עוד שנה, ועליות המחירים משחקות לידי הרפובליקאים. הן יוצרות לנשיא גם צרות מבית. הסנאטור ג'ו מנצ'ין ממערב וירג'יניה, שהעמיס עד כה מכשולים על העברת תוכניתו השאפתנית של הנשיא לחזק את רשת הביטחון החברתית ולהילחם בשינוי האקלים ('לבנות מחדש טוב יותר'), צייץ היום ש"וושינגטון לא יכולה להתעלם יותר מהכאב הכלכלי שאמריקאים חשים כל יום". זה לא טון מעודד במיוחד עבור ביידן והתוכניות שלו.

ביוני השנה, בראיון ל'גלובס', הזהיר שר האוצר האמריקאי לשעבר, פרופ' לארי סאמרס, שתוכנית הסיוע שאותה העביר ביידן בתחילת הקדנציה שלו הייתה גדולה מדי, ותוביל לגל עליות מחירים, לתגובה אגרסיבית של הפד, ולמפלה פוליטית. "אני חושש במיוחד שאנחנו מתמרצים את הביקוש משמעותית יותר מאשר אנחנו מרחיבים את ההיצע. וזה יוביל לאינפלציה, או לסוג של התנגשות בין ביקוש והיצע שתדחוף למעלה את שערי הריבית, ותגרום למיתון".

סאמרס, שכיהן כשר האוצר של קלינטון וכיועצו של אובמה, הזכיר שאפיזודות קודמות של אינפלציה קדמו לעלייתם לשלטון של שני נשיאים רפובליקנים שמרנים: ניקסון ורייגן. האזהרות שלו מציבות אותו בעמדת מיעוט, יש לומר, אבל כרגע הן נראות רלבנטיות למדי.

יש גם קולות אחרים שלא מתנגדים לתוכנית עצמה, אלא למסרים שעלו מוושינגטון: במקום להודות שהאינפלציה אכן עלתה, ולהסביר למה זה בסדר, בממשל התמקדו בהסברים למה האינפלציה חולפת. ועכשיו, כשהיא לא חולפת כל כך מהר, בממשל נראה כאילו איבדו שליטה. כך הסביר אדם פוזן, העומד בראש מכון פיטרסון לכלכלה בינלאומית, מכון המחקר המשפיע. מבחינתו, עדיף היה 'לקחת בעלות' על האינפלציה מלכתחילה.

כך או כך, הנשיא ביידן הכריז היום בהצהרה רשמית שהורדת האינפלציה היא "עדיפות ראשונה עבורי", והנחה את היועצים שלו להתמקד בהורדת מחירי האנרגיה. הוא גם הסביר שתוכנית התשתיות שלו תעזור לפתוח את הפקקים בשרשראות האספקה ולהוריד את המחירים, והזכיר את נתוני התעסוקה החזקים בארה"ב. ובאמת, כמו שביידן אומר, "אין שאלה שהכלכלה ממשיכה להתאושש, והיא במצב הרבה יותר טוב היום מאשר לפני שנה". אבל במבט קדימה, יש שאלה האם הוא יצליח לשכנע את הבוחרים האמריקאים שהכלכלה עדיין בכיוון הנכון.