עד מתי ישלטו הפקידים בפוליטיקאים

ייאמר מיד - אני בעד הליכי בחירה מסודרים ושוויוניים של ספקים ובעד ביצוע מכרזים בגופי ציבור. אין כאן בכלל שאלה.

בד בבד, יש להגן על ראשי הרשויות ובכיריהן, מנכ"לי התאגידים העירוניים, מנכ"לי משרדים וחברות ממשלתיות, מנכ"לי מוסדות אקדמיים ועוד, שנאלצים לעתים תכופות להתמודד עם חובת מכרזים אבסורדית, ועושים זאת - בצדק - כדי לשמור על הוראות החוק והנחיות הרגולטור.

רעיון חובת קיום מכרזים בגופים הציבוריים נולד מתוך כוונה נכונה וטהורה, אבל למרבה הצער, במקרים לא מעטים מגלים כי הדרך לגיהנום רצופת כוונות טובות וכי להתמודד כיום במכרזים זה די סיוט. לא נותנים גרם של כבוד לזמן - לא של מבקשי השירות ובעיקר לא של ספקי השירות. עשרות העמודים הצפופים ומאות ההנחיות, המגבלות, המטלות, החישובים המתמטיים של הציונים, הניסוח המורכב, הסבוך ועמוס הסתירות, נועדו כנראה למטרת כסת"ח של בעלי תפקידים שונים - מאימת הרגולטור - וגורמים לבזבוז מיותר של כספים, עצי יער ואלפי שעות עבודה מיותרות.

מבקשי המשרות מקרב אנשי הציבור נאלצים, שלא מרצונם, לפרסם מכרזים בני מאות עמודים. במקרים רבים מכרזים מועתקים אלו מאלו, עם תוספת מטלות ודרישות שהן לעתים הזויות, מופרזות ואף מרושעות. ספקים נאלצים להשקיע מאות שעות בהכנת ההצעות, ומה בסוף? אחד מנצח ועשרה אחרים מאוכזבים, מרגישים שהתאמצו לשווא ובתוך תוכם משוכנעים שהמכרז שבו לא זכו נתפר למידותיו של מי שזכה.

אני מקווה שיקום מישהו אמיץ בכנסת ויקדם חקיקה שתכניס לעולם המכרזים שפיות אשר תציל את גופי הציבור ואת הספקים השונים מהטרלול שנכפה על כולם. כן, גם הזמן של החברות הפרטיות ושל עובדיהן הוא יקר וחשוב.

מספיק שיהיו חמישה מרכיבים בחקיקה כדי לשנות סדרי עולם:
1. מכרז לא יכיל יותר מ-12 עמודים (כיום בסביבות 60).
2. מסמך ההגשה לא יכיל יותר מ-24 עמודים, והעתק אחד בלבד (כיום מעל 150).
3. משקל המחיר לא יעלה על 25% ומשקל האיכות 75%. מדוע להיאלץ לבחור רק לפי החור שבגרוש?
4. יוגדרו תחומים שהם תפקידי אמון ובהם יתאפשר להסתפק בשלוש הצעות מחיר הולם, בניגוד לתקרת המחיר המגוחכת הקיימת כיום להצעות מחיר.
5. תהיה חובה לפרסם מחיר מירבי וגם אומדן של מחיר שבעיני הגוף הציבורי הינו סביר.

הנה מספר דוגמאות לאבסורדים מקוממים שבהם נתקלנו לאחרונה במכרזים של ייעוץ תקשורת ויח"צ, שהינו אחד מהתחומים אשר חייבים להיות מוגדרים כתפקידי אמון:

א. מכרז של מוסד אקדמי קבע רשימת קנסות שיוטלו על הספק בגין כל אי-עמידה קלה בזמנים, וללא שום חובה מקבילה למקבל השרות.

ב. מכרז שדרש שימוש בסוג מסוים של עט כתיבה ובצבע מסוים של רפיל, אחרת ייפסלו.

ג. מכרזים שבהם למרות מחיר מירבי מגוחך, דורשים נוכחות של עובדי הספק אצל מקבל השרות בהיקף שהינו יקר יותר משכרו של אותו עובד, שלא לדבר על רווח לספק, רחמנא ליצלן.

ד. חוסר כבוד של חברי ועדות מכרזים כלפי המציעים, שגם כך מרגישים "קטנים" בבואם לנסות לשכנע שהם טובים. בימים אלו נתקלנו במנכ"לית מועצה אזורית מסוימת שבמהלך הפגישה הסתמסה ודיברה בלי חשבון בנייד והתבטאה באופן גס ובריוני כלפי המציע שישב מולה.

זו רשימה חלקית בלבד של הרעות החולות אשר צמחו בעולם כאוטי של חובת מכרזים. הגיעה העת לרפורמה בתחום.

אני לא יכול שלא לקשר את האמור כאן למקרה האבסורדי של פסילת עמיר פרץ ע"י ועדת גילאור לתפקיד יו"ר התעשייה האווירית. זה עוד סימפטום של תופעה תמוהה ומקוממת. מי שהיה שר ביטחון וממונה בין השאר על התעשייה האווירית, היה יו"ר ההסתדרות ועוד ועוד, נמצא ע"י ועדת גילאור כלא מתאים ולא מנוסה דיו לתפקיד. לא ייאמן. עשה נכון ובאומץ שר הביטחון בני גנץ כשהחליט להביא את העניין בכל זאת לאישור הממשלה ביום ראשון הקרוב, אך מי הוא שר הביטחון כדי שיעז לנצל סמכותו ולא להישמע לוועדת גילאור? אמש פורסם בחדשות ערוץ 12 שהחלטת שר הביטחון היא לצנינים בעיני מי מוועדת גילאור.

הכותב הוא יועץ אסטרטגי, פאר לוין תקשורת