השינוי בגיל הרך תקוע שנים וזה לא רק באשמת הפוליטיקה

מצב הגיל הרך בישראל נמצא באחד השפלים העמוקים שלו, זאת למרות המעבר הטרי של מעונות היום לאחריות משרד החינוך, קיים מחסור עצום בכוח אדם ומסגרות חינוך לא מתפקדות ונסגרות. המצב מצריך שינוי משמעותי, אך הוא תקוע במשך שנים. כשאנחנו לא רואים שינוי, אנחנו מאשימים את הפוליטיקה. ואכן הפוליטיקה אשמה, היא בכל מקום, חוסמת, מעכבת, מפריעה. פוליטיקה היא מאבק על משאבים וככזו תמיד תהווה חסם לשינוי. זה גם קל להאשים את הפוליטיקה ובטח שאת הפוליטיקאים אבל זה גם קצת תירוץ ואף מנגנון הגנה. ישנם גורמים נוספים המעכבים וחוסמים את השינוי, הם מחוברים יחדיו בקשר הדוק, קשר שיש לפרום בכדי להניע את תהליך השינוי.

החסם הראשון הינו תוצאה והשלכה של החלטות היסטורית שיצרו הגדרת משימה שגויה לגיל הרך . הגדרת המשימה עדיין שבויה תחת תפיסה של מתן מענה להורים שצריכים לצאת לעבודה, בעיקר אמהות והצורך לעודד תעסוקת נשים, ולא כמשימה בה הילדים במרכז. תפיסה זו לא מאפשרת את שינוי המחשבה הנדרש על מנת לייצר השקעה משמעותית, מומחיות, מקצוע ופרופסיה בגיל הרך.

החסם השני הוא היעדר המודעות ההורית למצב הגיל הרך בישראל, לחשיבות ההשקעה בחינוך בגילאים אלו ולצורך והיכולת לשנות את המצב. ההורים העובדים שעות רבות ונמצאים במירוץ החיים זקוקים למענה ומסגרת לילדיהם בעלות סבירה. הם ברובם, שולחים את ילדיהם למסגרת הטובה ביותר בעיניהם, אך לא יודעים שלרוב אין פיקוח ורגולציה, שלמטפלות העובדות במקום אין הכשרה והסמכה ולרוב גם אין גננת בגן.

ישנן מחאות הורים, רובן עוסקת באלימות, בבקשה, בתחינה שהצוות המטפל לא ינהג באלימות כלפי הילדים. זהו עיסוק חשוב מאין כמוהו, עד כדי זעקה שאמורה להיות מובנית מאליה, אך יחד עם זאת המאבק והמחאה חסרים את המודעות ההורית לשורש הבעיה.

החסם השלישי הינו התקשרות וההיעדר התייחסות עקבית ומותאמת לבעיה מצידה. התקשורת שמהווה כלי מרכזי בעיצוב דעת קהל, בהשפעה על מקבלי ההחלטות ובהעלאת והורדת נושאים לסדר היום הציבורי לא משחקת תפקיד משמעותי בשינוי המדיניות בגיל הרך. התקשורת מציגה סיפורי אלימות קשים, עם תמונות והקלטות אך אינה עוסקת במהות, בבעיות, בקשיים ובמקורותיהם. עיקר התעסקותה הוא ב׳צהוב׳, וככזו היא למעשה היעדר התייחסות נכונה.

חסם רביעי וייחודי הוא השיח הציבורי - שפה, המשגה ומידע. למעשה, הוא העובדה כי לא קיימת שפה אחידה בנושא, המושגים אינם בהירים, המידע המופץ לא שם דגש על ההסברים המדויקים ובכך אינו מציג את הבעייתיות בתחום. כלומר, השיח הציבורי לוקה בחסר, נוצר קושי גדול בהבנת ומיקוד הבעיה יחד עם תפיסות מושרשות שחוסמות את השינוי.

כפי שנאמר הפוליטיקה, הינה החסם הכי אינטואיטיבי, אך לא הבלעדי. ניתן לשים את האצבע על היבטים מסוימים בפוליטיקה הישראלית כאשר בוחנים את החסמים לשינוי. האחד, חלוקת הסמכויות השלטוניות והאחריות המפוצלת על החינוך לגיל הרך בין המשרדים. השני, היעדר ריצה למרחקים ארוכים וחיפוש אחר תוצאות מהירות מבחירות לבחירות. השלישי, היעדר יציבות שלטונית. שהשפעותיה באות לידי ביטוי במערכות בחירות חוזרות, בהיעדר תקציב מדינה, במנהיגות מעורערת, בסוגיות שבסדר היום הציבורי ובהשפעות על יכולת המועצה לגיל הרך לייצר שינוי.

חסם שישי הינו כסף ותקציב. תקציב כמו הפוליטיקה נחשב כגורם מעכב מרכזי. אכן יכול להיות שללא הגבלה תקציבית הייתה השקעה גם בגיל הרך. אך עד הגעה למצב אוטופי זה ניתן לראות נקודות ודגשים בעייתיים שעוסקים במקורות התקציב, בהפרדה המשרדית, בהגדרת המשימה ובשיעור הילודה הגבוה.

חסם ייחודי נוסף - הארגונים המפעילים של מעונות היום בישראל. לא מדובר בחסם אינטואיטיבי, אולם האופן בו פועלים הארגונים יוצר סטאטוס קוו ואזור נוחות שמקפיא את השינוי וחוסם את המהלכים.

חסם אחרון הינו מאפייני החברה האזרחית, החברה האזרחית מובילה מאבקים חברתיים, זהו חלק מתפקידה, אך היא אינה בולטת במאבק לשינוי מדיניות בגיל הרך. זה קשור בכך שהמאבק ארוך, המשאבים מוגבלים, היכולת לראות שינוי איטית, קשה לשתף פעולה ושמים דגש על פתרון נקודתי ולא שינוי מדיניות. אלו גם מאפייני החברה האזרחית, הקשיים וה׳חולאים׳ שלה אשר מעכבים וחוסמים שינוי.

היום, אנחנו נמצאים בנקודת פתיחה שונה, הקואליציה והממשלה בחרו לשים בראש המשימות שלהן את נושא הגיל הרך. נקודת הפתיחה הזאת, מייצרת פוטנציאל עצום להתמודדות עם החסמים, לפרימת הקשרים שנוצר בחבל שחוסם זמן רב את השינוי. יחד עם מאבק המטפלות זה קרוב מתמיד, אבל מחייב את ההסתכלות של הפועלים לשינוי על כלל החסמים ויצירת מענים ופתרונות יצירתיים וייחודים. כאלו שלא זמניים אלא יורדו לשורש הבעיות ויתמודדו עימם, כאלו שיובילו שינוי משמעותי וחסר תקדים למצב הגיל הרך בישראל.

הכותבת היא יזמת ומנהלת פרויקטים חברתיים, שותפה מייסדת בילדותא - הארגון לשינוי בגיל הרך