לא רע לפתוח את הדלת מפעם לפעם בפני מדינות-מיקרו, כדי להיזכר שחלק ניכר מהעולם לא מורכב ממעצמות גדולות, או אפילו בינוניות. מדינת המיקרו שזכתה השבוע בתשומת לב בינלאומית יוצאת דופן היא ברבדוס, האי בן 300 אלף התושבים בים הקריבי, 400 ק"מ מחופי ונצואלה.
כמעט 400 שנה לאחר שאניות אנגליות התחילו לפרוק עבדים אפריקאים בחופיה, ברבדוס הסירה השבוע את הכתר מעל ראשה של מלכת בריטניה. המלכה חדלה בזה להיות ראש המדינה של ברבדוס, האי הקטנטן נעשה רפובליקה, ונסגר בזה מעגל קודר ומסובך.
ברבדוס מעולם לא התחרתה ביהלומים הגדולים של הכתר הבריטי, מהודו עבור דרך קנדה ואוסטרליה. אבל היא הייתה נוצצת מספיק, כדי לזכות בכינוי "אנגליה הקטנה".
בריטניה ירדה זה כבר מנכסיה האימפריאליים. ברבדוס עצמה קיבלה עצמאות עוד לפני 55 שנה. שבועת האמונים שלה לכתר הבריטי הייתה סמלית בלבד. המושל הכללי, או באחרונה המושלת, היו מתמנים בידי ממשלת ברבדוס, והמלכה בלונדון הייתה רק חותמת. אבל לאקט הניתוק יש משמעות סמלית גדולה, שלא הוחמצה גם בכלי תקשורת הממעטים להקדיש לה תשומת לב.
"מעשי הזוועה של העבדות"
יורש העצר הבריטי, הנסיך צ'ארלס, בא לברבדוס כדי להשתתף במעמד הסיום של המלוכה. היסטוריונים אומרים שלנוכחותו לא היה תקדים. המלוכה הבריטית בוטלה בעשרות ארצות, ענקיות כזעירות, ונסיך דם בריטי מעולם לא בא כדי לקפל את הדגל. לא זו בלבד שהוא קיפל, אלא שהוא גם הכה על חטא "מעשי הזוועה של העבדות, המכתימים את ההיסטוריה שלנו".
הכול היה ברוח טובה. ברבדוס לא הכינה את הגיליוטינה, אם כי ממשלתה חושבת שעל בריטניה לשלם פיצויים על העבדות. מה יש, היא שילמה פיצויים של כמעט 20 מיליון לירות שטרלינג לבעלי העבדים, כאשר ביטלה את העבדות בתחומיה ב-1833. במושגים של היום, הסכום ההוא שקול כנגד 2.5 מיליארד ליש"ט. האין צאצאי העבדים ראויים לפיצויים?
המלכה בת ה-95 שלחה את איחוליה החמים לעם של ברבדוס, ומדינת האי תוסיף להשתייך לחבר העמים הבריטי, שלא תמיד ידוע בשביל מה הוא קיים ומה הוא מייצג, חוץ מזה שהוא מעניק לבריטניה מראית עין של השפעה על המערכת הבינלאומית. בחבר העמים הזה יש 54 חברות, ורק 15 מהן מוסיפות לשמור אמונים לכתר הבריטי. הדעת נותנת שברבדוס תעניק השראה לפחות לחלק מן הנותרות, בוודאי בים הקריבי. אולי ג'מייקה, הגדולה בהרבה, תלך בעקבותיה. ואולי, יום אחד, גם אוסטרליה וניו זילנד יעשו כן.
"אנגליה הקטנה לסין הקטנה"
יציאתה של "אנגליה הקטנה" זכתה לציונים של עצב כלשהו בעיתונות הבריטית. עיתון אחד, 'סאנדיי טיימס', קידם אותה בכותרת ענק, "איך ברבדוס הפכה מאנגליה הקטנה לסין הקטנה". הכתבה שמתחתיה תיארה, לכאורה, כיצד ברבדוס מחליפה אדונים אימפריאליים. במפה של ברבדוס שהוצגה בכתבה נראים דגלים סיניים נטועים בחלקים שונים של האי, ומציינים את "פעולת ההשתלטות" הסינית.
הנה כאן (דווקא במחוז הנקרא סקוטלנד), הסינים סוללים דרכים בהרים, כדי של-30 האוטובוסים החשמליים שהם עומדים למסור, יהיה על מה לנסוע; וכאן יעמדו בתים מוכנים, שהסינים שולחים לעזרת פליטיה של סופת הוריקן אחרונה; שם הסינים יבנו בית מלון, ושם הם ישדרגו את מערכת הביוב; בעיר הבירה ברידג'טאון הם ישפצו את האצטדיון הלאומי, ובקמפוס של אוניברסיטת הווסט-אינדיז (הכינוי הקולוניאלי של איי הים הקריבי) הסינים כבר פתחו עוד מכון קונפוציוס אחד.
בסך הכול, אומרת הכתבה, הסינים השקיעו בסביבות חצי מיליארד דולר בברבדוס, וזה הרבה-הרבה יותר ממה שהשקיעו הבריטים. כמה בעצם השקיעו הבריטים בזמן האחרון? שואל העיתון את ראש ממשלת ברבדוס, מיה מוטלי. "כמעט אפס", משיבה מוטלי, העומדת בראש ממשלת שמאל (שזכתה באופן דמוקרטי בכל 30 מושבי הפרלמנט).
האובססיה: לסלק את טייוואן
ברבדוס אינה היחידה בים הקריבי הזוכה בתשומת לב מסיבית של סין. דוח בן שנה של מרכז ווילסון בוושינגטון מניב סחרחורת קלה כשקוראים אותו. הוא מראה, שהסינים אינם פוסחים על שום מקום בים הקריבי, קטן כקטנטן, זעיר כזערורי.
הם יוצקים סכומי עתק כמעט אל כל תחום אפשרי של פעילות אנושית. אין לנו כאן המקום למסור פירוט מלא (אפשר להוריד אותו פה), אבל די להזכיר שסין רכשה נמל מכולות בקינגסטון, ג'מייקה, והשקיעה בו 2.7 מיליארד דולר; בנתה אתר נופש באיי בהאמה בהשקעה של 4.2 מיליארד דולר; מחזיקה רבע מקונסורציום נפט בינלאומי, הקודח בגאייאנה; שולטת ברוב הטימבר של סורינאם; מרחיבה את נמל סנטיאגו בקובה באמצעות אשראי של 120 מיליון דולר, ומתכננת להקים מרכז לבינה מלאכותית על האי.
"הים הקריבי מכוסה אצטדיוני כדורגל וקריקט שבנתה סין, בנייני ממשלה, בתי חולים, מרפאות ותשתית כבישים", כותב הדוח של מרכז וילסון. רבים מאלה נבנו בתמורה להסכמתן של ארצות קריביות לנתק את היחסים עם טייוואן הדמוקרטית. בידוד בינלאומי של טייוואן נעשה בשנים האחרונות אובססיה של המשטר הקומוניסטי. ב-2018 הוא הבטיח שלושה מיליארד דולר לרפובליקה הדומיניקנית תמורת הניתוק.
אגב, הים הקריבי אינו היחיד המספק יעדים לפיתויים דיפלומטיים של סין. היא דוחקת את רגליה של טייוואן גם מאיי-מיקרו בדרום האוקיאנוס השקט. להיטותה עתה זה יצקה שמן על מדורה של סכסוך אתני רב שנים בארכיפלג של איי שלמה, 1,750 ק"מ צפון מזרחה מאוסטרליה.
ב-2019 בייג'ינג שכנעה ראש ממשלה ותיק של איי שלמה לנתק יחסים הדוקים ומשתלמים עם טייוואן, שכללו סיוע כלכלי וטכני ניכר. בשבוע שעבר פרצו הפגנות אלימות בעיר הבירה של איי שלמה, ונראה שפרשת סין-טייוואן עמדה במרכזן. בנייני ממשלה עלו באש ורכוש סיני נפגע. אוסטרליה שיגרה תגבורת ביטחונית, כדי לעזור לממשלה להחזיר את השקט על כנו.
סין עומדת זה שנים אחדות בעיצומו של מסע התפשטות כלכלי ופוליטי, שמעט מאוד ארצות עדיין לא הבחינו בו, או הרגישו את תוצאותיו. הוא מתנהל במרחקים עצומים מבסיס הבית, במקומות שהדמוקרטיות המערביות היו רגילות לחשוב לחצרן האחורית, לפעמים בתום לב ולפעמים ביהירות.
הפעילות הסינית בים הקריבי חושפת חולשות פוליטיות של ארה"ב, שאפשר להגיב עליהן במשיכת כתפיים - או בדאגה. לכאורה, אז מה אם סין בונה מגרשי קריקט לילידים, או סוללת בשבילם כבישים. אבל חוכמת הניסיון מלמדת אותנו שסין רק לעתים רחוקות מאוד עושה מה שהיא עושה שלא על מנת לקבל פרס.
ברבדוס מספקת השבוע רקע עתיר סמלים לחילופי המשמרות בעולם. היא לא רק משלחת את המלוכה הבריטית הסקלרוטית לכל הרוחות, אלא היא גם אחת מרבות המאמינות שאת הקשרים המיוחדים עם הדמוקרטיה המערבית הנחלשת אפשר להחליף בקשרים מסועפים ורווחיים עם הדיקטטורה הסינית.
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/yoavkarny-globes ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny
כתבות
ני"ע
