ביטול סבסוד המעונות לא יהפוך את ישיבת פוניבז' לסניף הבני-ברקי של אינטל

קו ישיר מחבר בין מקרה אתר שופרסל שהיה מיועד לחברה החרדית לביטול סבסוד המעונות לאברכים. כמו במקרה הראשון, שלא הוביל להוזלת מחירים עבור כולם ורק פגע באלה שכן הצליחו להשיג מחירים זולים, גם ביטול סבסוד המעונות לא מחפש לתקן עיוותים קיימים אלא להעמיק אותם. במקום לחשוב על תמריצים חיוביים, מקדמים ענישה. וענישה זו, ככל שהיא באמת נועדה למטרת "עידוד" יציאה לעבודה, תתקשה מאד להשיג את מטרתה. במקרה הטוב היא תקשה על נשים חרדיות ששיעור השתתפותן בשוק העבודה גבוה ממילא. במקרה הפחות טוב מדובר במהלך שיהיה גן עדן למסגרות לא מפוקחות.

אז לפני שבאים לדון על ההצדקה המוסרית שיש בכך שהמדינה מממנת לומדי תורה, יש כאן בעיה אחרת שנשכחה בצד המאבק האידאולוגי ועליה קל להסכים - ניסיון לתקן עיוותים גם כשהמחיר הידוע מראש הוא העמקת העיוותים הקיימים. אם אכן המחיר הזה ידוע מראש, האפשרויות היחידות נעות בין טיפשות לרשעות. פגיעה באחרים בשם תיקון עיוות בידיעה מראש שהעיוות לא יתוקן, משאירה אותנו רק עם הפגיעה.

כך שגם לסבורים שאין הצדקה הגיונית לכך שהמדינה מממנת לומדי תורה, הדרך לעשות זאת אינה עוברת בהכרזת מלחמה שפותחת קרב אידאלים חסר הכרעה. היא עוברת בחשיבה מעמיקה שתכליתה שילוב מכבד ופעולות חיוביות לעידוד יציאה לעבודה. המדינה אכן משקיעה בתמריצים חיוביים, והתוצאה היא שיעור השתתפות חרדי של כ-65% בשוק העבודה (נכון ל-2020). נשים חרדיות עובדות כיום בשיעור של כ-78 אחוזים, כאשר יותר ממחצית הגברים החרדים עובדים גם הם. אז בעין שאינה מכירה בלימוד תורה כערך, המצב טעון שיפור אך הוא רחוק מלהיות "בטלה חרדית" משום שרוב החרדים עובדים. שילוב של תמריצים חיוביים קיימים עם הסרת חסמים יכול להיות אפקטיבי בהרבה.

לפני שמבצעים מהלך שלילי, מן הראוי להקדיש תשומת לב לחסמים 

לחברה החרדית ישנם חסמים רבים בדרכם לשוק העבודה, ולכן לא רק עובדת תורתם אומנותם משפיעה על אחוזי ההשתתפות בשוק העבודה. בהשוואה למיעוט הערבי, שאינו מסווג תחת ההגדרה "תורתו אומנותו", החסמים השונים מעמידים את שיעור ההשתתפות של החברה על 69% בקרב הגברים וכ-36% בקרב נשים - נמוך בהשוואה כוללת למגזר החרדי. לכן, לפני שמבצעים מהלך שלילי, מן הראוי להקדיש תשומת לב לחסמים הבירוקרטיים והתרבותיים שמונעים השתלבות. אם במקביל לתמריצים השליליים היו מטפלים גם בחסמים הבולטים - גיוס חובה, חשש מהעסקת חרדים וכדומה - עוד היה ניתן לחשוב שלמישהו באמת אכפת מהשילוב. כרגע נדמה שמדובר בענישה לשם ענישה.

וכאן כדאי להתייחס גם לשיח הנלווה שרואה בלימוד תורה את התגלמותה של "הבטלה החרדית", ובמימון שלו "כניעה לסחטנות החרדית". זו הסתכלות בעייתית שכן מדינה המורכבת ממיעוטים בעלי הגדרות זהות ותרבות שונות, אינה יכולה להרשות לעצמה לכנות כל מה שחשוב למיעוט אחר כ"בטלה". בטלה אצל האחד היא התרבות של האחר. הכסף האזרחי מממן גם מוסדות לאומנות ותרבות, למרות שחרדים רבים רואים בכך - מזווית מבטם - סוג של בטלה שהמדינה מממנת. מדוע מימון אנשים שנהנים מלמדנות נחשב למימון בטלה, ואילו מימון אנשים שנהנים ממחזמר נחשב למימון לגיטימי של תרבות?

אותו דבר כשמדובר בצבא. זה לא סוד שהמדינה מתקצבת חיילים רבים בצה"ל שלא בכולם יש צורך הכרחי. מודל צבא העם, מעבר לכך שגורם להפסד תוצר של מיליארדי שקלים למשק הישראלי, גם מממן כוח אדם שחלקו נחוץ יותר בשוק העבודה מאשר בשלוש שנות שירות. אבל בפנסיות תקציביות מנופחות ומימון חיילים שלא לצורך, לא תמיד רואים "מימון בטלה". כשמדובר במדים ירוקים ולא שחורים הכל נראה הגיוני יותר. אנחנו יודעים להכיל את המימון על הרבה דברים, כולל כאלה הנראים מיותרים ומעודדי בטלה לפחות לחלקים מסוימים מהאוכלוסייה, אבל כשזה מגיע לחרדים המימון הזה הופך קשה מאד לעיכול.

וכמו תמיד, במקום לחשוב על פתרונות יעילים של הסרת חסמים לצד מתן תמריצים חיוביים, הולכים על הפתרון הקל שגם נראה טוב על הנייר - מבטלים את הסבסוד על מעונות היום. זה כמובן לא יגרום לישיבת פוניבז' להפוך לסניף הבני-ברקי של אינטל, אבל למי למען השם אכפת מתוצאות כשהדרך כל כך מהנה?

הכותב הוא עיתונאי בעיתון משפחה