מקורבן אמורפי לגיבורה מעצימה: המלחמה באלימות נגד נשים משנה את פניה

באחד הערבים לאחרונה, שאלתי את המתבגר מי זו שירה איסקוב והוא ישר ידע לענות לי. ואז שאלתי אם יודע מי זו לטרישיה לני פוינטר, הוא לא ידע. לטרישיה נרצחה על פי החשד על-ידי בן זוגה בחניקה בינואר השנה. אני תוהה אם שנתיים לאחור הוא היה יודע לציין ולו שם אחד של שורדת אלימות או של אישה שנרצחה.

"ימים לציון" נעים בדרך כלל על הספקטרום שבין הבנאלי והרפטטיבי, לבין המזעזע והחד פעמי שגורם לשתף, לחלוק ולהדהד את המסר של היום בצורה אורגנית ואינסטינקטיבית.

שער מיוחד של גיליון מגזין הנשים "לאשה", שבמקום תמונה של דוגמנית או שחקנית כלל את מספר הטלפון של קו הסיוע של עמותת ל.א לאלימות נגד נשים וקריאה לנשים שסובלות ממערכת יחסים אלימה - לפנות ולקבל עזרה. סרטון "חכו לסוף!!!" של אותה עמותה, בו אישה רוקדת עם חיוך מול מצלמה, מסתירה עם השיער עין חבולה, והחיוך נמחק עם הופעת בן הזוג בפריים.

קמפיין סושיאל תחת ההאשטג #הקשיבי_בקולי, "החזיר לחיים" 5 נשים שנרצחו במהלך השנה האחרונה על-ידי בני זוגן, בסרטון שנועד להעלות את המודעות לזוגיות מסוכנת ופרידה בטוחה וחברת תחבורה ציבורית עם ארגון ויצ"ו, שתלתה סרטים שחורים עם שמות וסיפורי הנרצחות על גבי מושבי הכיסאות באוטובוסים. אלו הם רק חלק מהמהלכים התקשורתיים והקמפיינים שליוו את אירועי היום לציון המאבק באלימות במשפחה שחל בשבוע שעבר, במטרה להעלות את המודעות לנושא.

ממחקר שערכה חברת "יפעת" מחקרי מדיה, עולה כי יש עלייה עקבית ומשמעותית בסיקור התקשורתי של נושא האלימות נגד נשים מתחילת 2019 ועד היום. מ-110 כתבות בממוצע בחודש בשנת 2019, עד ל-380 כתבות בממוצע לחודש בשנת 2021. גידול של פי 3.5!

במהלך השנתיים האחרונות, הקורונה תפסה את מרבית סדר היום התקשורתי ומעט מאוד נושאים אחרים הצליחו לבלוט, יחד עם זאת, נושא האלימות במשפחה, ובמיוחד כלפי נשים - בלט והפך למשמעותי. בדירוג הנושאים המסוקרים ביותר בתקשורת, הנושא, שדורג בסביבות המקום ה-30 לפני כשנתיים, עלה למקום ה-14.

עוד עולה מהמחקר כי תרמו לעלייה בסיקור, קמפיינים תקשורתיים שיצאו סביב יום האישה הבינלאומי, שהתמקד השנה בנושא זה, ויום המאבק באלימות נגד נשים שצוין בשבוע שעבר.

אחד הקמפיינים הבולטים מיום האישה האחרון הוא של מיזם "הבושה עוברת צד", שמציב את הקורבן במרכז - תחילה את שירה איסקוב, ששינתה את כללי המשחק ברגע שנחשפה. ואכן, מנתוני "יפעת" עולה כי שירה איסקוב היא הדמות הבולטת בסיקור התקשורתי, עם 1,200 כתבות.

גם במהלכים התקשורתיים האחרונים, אחת המגמות הבולטות היא הצבת הקורבן והסיפור האישי של השורדות או הנרצחות במרכז - פרסונליזציה: שירה איסקוב, שבפנים חבולות וגלויות, סיפרה את הסיפור שלה לאילנה דיין, לירון דרור שסיפרה לדנה וייס על רצח בתה גוני, וניסיון הרצח שלה ושל בתה השנייה על-ידי בן זוגה ונשים נוספות שאזרו אומץ לדבר, לחשוף ולשתף.

גם בקמפיין #הקשיבי_בקולי, מעבר לטכנולוגיה, הפרסונליזציה הפכה את הקמפיין לכל כך מרגש ואפקטיבי, כך שיצר גלי חשיפה והדהודים נוספים שיצאו אל מחוץ לגבולות הרשתות החברתיות: למהדורות החדשות, אתרי התוכן ולתוכניות הרדיו. אי אפשר היה לחמוק מהפנים של הגיבורות.

יכולים לבקר ולטעון שנעשה שימוש ציני בקורבנות, וש"על הגב שלהן" נותנים במה לגימיקים טכנולוגיים ולקריאייטיב של אנשי פרסום, במטרה לקטוף פרסים ולייצר חשיפה לסוכנויות וללקוח. אך כשהלקוחה היא נרצחת, וכשהנתונים של משרד הרווחה והביטחון החברתי מצביעים על עלייה של 10% בדיווחים על מקרי אלימות במשפחה בשנה החולפת, קשה לטעון כנגד הפרובוקציה.

נתונים, מספרים, ראיונות עם צד ג' ודיווחים על דמויות אמורפיות שנרצחו, בשם ד' או כ' - הם חשובים, אך מנתקים ומרחיקים את השומע. המגמה המבורכת של הצבת שורדת האלימות במרכז ושינוי פרספקטיבת המסגור התקשורתי - מקורבן לגיבורה, מעבירים את המסר בצורה משמעותית ועמוקה יותר, מייצרים חשיפה יותר גדולה, מעלים את המודעות לנושא ומעודדים נשים לדווח. ובהיבט החינוכי - מחברת את כלל האוכלוסייה. גם את המתבגר שעד לפני רגע לא ידע מי זו דיאנה רז ז"ל.

הכותבת היא מרצה בביה"ס סמי עופר לתקשורת באוניברסיטת רייכמן, ובעלת הפודקאסט ״לא רק יח״צ״