חושבים לעבור לעבוד במדינה אחרת? הכתבה הזו בשבילכם

חוויית ההגירה היא מהנחקרות ביותר בתרבות הישראלית. עד לפני כמה עשורים, כמעט כל הישראלים היו מהגרים, והיקרעות מתרבות אחת והיטמעות כמעט כפויה באחרת היא ללא ספק דרמה פסיכולוגית וסוציולוגית שראויה לתשומת לב. אבל מה עם רילוקיישן?

היה אפשר להניח שגם החוויה הזאת תיחקר בישראל, לכל הפחות כחלק ממחקר ההגירה, ולא כך. עד היום לא נחקרה בארץ (אבל כן בעולם) השפעת הרילוקיישן על ילדים, ועל המבוגרים שהפכו להיות. עכשיו, כשהקורונה הפכה את העולם שכבר חשב שהוא גלובלי לסגור שוב, במשפחות רבות מתחדדת השאלה מה זה אומר שאנחנו גרים במקום אחר מזה שאנחנו מגדירים "בית".

הטראומה שלא נחוותה

הפסיכולוגית גילי אגר, שהקימה את רשת "טיפול קרוב" במטרה לאפשר טיפול מקוון בעברית למי שנמצאים בחו"ל, אומרת שילדים שעוברים רילוקיישן הם קודם כול ילדים של אדם שהזהות שלו קרועה.

 גילי אגר, פסיכולוגית קלינית / צילום: דבורה אורבך

"מבוגרים שנמצאים ברילוקיישן (בעיקר אם הוא ארוך) מדווחים על חוויה של 'לא פה ולא שם', מתגעגעים לתרבות המקור שלהם ולא בטוחים שהיא עדיין שלהם. לעומתם, הילדים - מתוך צורך הישרדותי ובעיקר אם המעבר היה בגיל צעיר יחסית - נטמעים יותר ומתגעגעים פחות. הם אלה שמוכנים לחגוג בשמחה את חג המולד, בעוד שההורים הם שומרי הקונפליקט".

אבל, אומרת אגר, ממרחק של זמן עולה השאלה, "מה הם היו צריכים לעשות בתוך עצמם כדי להסתגל כל כך מהר". במובן הזה, אותם ילדים הם קצת כמו מהגרים, שצריכים להדחיק את חייהם הקודמים. "אמנם אף אחד לא אומר להם 'היית סבטלנה ועכשיו את אורית', אבל הצורך לשמר שתי זהויות במקביל עלול להיות לא פחות מבלבל. אם, לדוגמה, סבטלנה מגיעה לישראל רק לזמן קצר, היא תישאר סבטלנה ותשמר את הזהות המקורית שלה כדי שתשמש אותה כשהיא תשוב לרוסיה. אולם כל עוד היא נמצאת בשליחות בארץ, היא צריכה לשאול את עצמה כמה סבטלנה היא באמת יכולה להרשות לעצמה להיות".

אגר אומרת שלא תמיד הילדים מבינים, מפנימים או אפילו בכלל יודעים לכמה זמן הם הגיעו למקום החדש. לפעמים משך הרילוקיישן לא ידוע, ולפעמים יש שינויים - רילוקיישן הופך בפועל להגירה, או שהניסיון להגר נתקל בקושי והמשפחה חוזרת ארצה. כל שינוי כזה בתוכניות מחייב גם שינוי בגישה של הילד לזהות שלו, ולמה שהחוקרים קוראים "העתיד המדומיין" שלו.

"המחיקה המהירה הזאת של הזהות הקודמת כדי להיטמע, ודווקא כאשר ההורים לא עוברים תהליך דומה, היא אירוע שרק בדיעבד המשפחה מבינה את המשמעות שלו", אומרת אגר. "ילדים עלולים לשכוח את שפת האם שלהם".

אגר קוראת לזה "הטראומה שלא נחוותה". "אם תשאלי קבוצה של אנשים שהיו ברילוקיישן איפה זה עלה בטיפול הפסיכולוגי שלהם, הרוב כנראה יגידו לך שזה לא עלה", היא אומרת. "יש טיפול להכנת ילדים לרילוקיישן. כמובן, יש טיפול בילד שקשה לו בחו"ל. אבל אחרי שהמשפחה חוזרת, או בוחרת להישאר שם, החוויה של המעבר נארזת בדרך כלל בתוך קופסה של 'חוויה משפחתית משותפת', קצת כמו טיול משפחתי, ובדרך כלל לא נותנים לה יותר מדי מקום, אלא אם כן קרה משהו דרמטי".

לדברי אגר, לעתים ילד "יבלע" את הקושי כדי לא להעציב את הוריו או כדי לתת מקום לקושי של אחד האחים. "כשאנחנו מטפלים בילד אחד במשפחה שקשה לו, והדברים מסתדרים, פתאום צפים הקשיים עם הילדים האחרים, שלכאורה הכול אצלם היה מצוין", היא אומרת.

היום, בניגוד למה שהיה רק לפני עשור, ילדים רבים יותר מרשים לעצמם להביע מחאה על המעבר, מעידה אגר. "הילדים בדור הנוכחי הם יותר תובעניים כלפי ההורים. בעיניי, יש בזה משהו בריא. זה מעיד על ילד שמסוגל לומר שמשהו לא נעים לו בלי להעמיד פנים. ההורים, מצדם, אומרים 'לא קרה כלום', או 'אתה רצית לבוא. תראה מה אתה מקבל כאן', ואני הייתי מלמדת את ההורים להגיד שכן, זה גם באמת קשה, וגם יכול להיות עצוב".

השאלה "מי רצה לבוא" ו"מי רצה לחזור" גם היא שאלה שעשויה להשפיע דרמטית על הדינמיקה המשפחתית. "בגלל נסענו" או "בגללך חזרנו" אלה נרטיבים שיכולים לתת לילד תחושת אשמה, או דווקא תחושת שליטה, וגם ההורים מתמודדים עם רגשות שונים סביב "מה עשינו לילד", בנסיעה, וגם בחזרה, לטוב ולרע.

לא מדברים על תחושת האבל

איזה מין מבוגרים הופכים להיות "בוגרי הרילו" בעקבות ההתמודדות הזאת? המחקר בישראל בנושא הזה הוא דל יחסית, אבל בעולם כבר נחקר היטב תחום שהוא "קרוב משפחה" של הרילוקיישן: Third Culture Kids (להלן TCK) מושג שנטבע בשנות ה-60 של המאה ה-20 ומתייחס לילדים שבילו נתח משמעותי מילדותם מחוץ למדינת הלאום שלהם.

לפני כמה חודשים פרסמו הפסיכולוגים אסתר טאן וקנת' וונג מהסמינר התיאולוגי פולר בארה"ב, יחד עם הסוציולוגית פרופ' אן ביייקר קוטרל מאוניברסיטת סן דייגו, סקירה של עשרות מהמחקרים המובילים על "ילדי התרבות השלישית". הם מצאו כמה נושאים שחזרו על עצמם.

ילדים שגדלים מחוץ למדינת הלאום שלהם אומרים במחקרים הללו שהם מרגישים שהם מחוברים לשתי התרבויות, אבל לא באמת שייכים באופן מלא לאחת מהן. לעתים, אבל לא תמיד, הם מרגישים שייכות גם ל"תרבות שלישית", תרבות קוסמופוליטית של אנשים חסרי לאום.

עוד עולה מסקירת המחקרים שהמעברים ותחושת הזהות הקטועה עלולים להצית בדידות, חרדות, דיכאון ובעיות של דימוי עצמי. מחקרים הראו שילדים שטענו ש"אינם שייכים לשום מקום" סבלו גם מהערכה עצמית נמוכה יותר. אולם לא כל ילדי הרילוקיישן מרגישים כך. חלקם אומרים שהם שייכים לביתם המקורי (גם אם אינם באמת מכירים אותו), או לשני המקומות, או ממציאים זהויות היברידיות בסגנון "אני שלושת רבעי אמריקאי ורבע פורטוגלי".

נושא אחד עלה שוב ושוב במחקרים: אובדן ואבל. האובדנים הם של חברים, חיות מחמד, חפצים אהובים, וגם של משמעות. לדוגמה, ילד שמצא סיפוק בהערצה ללהקה מסוימת עלול לאבד את התחושה הזאת במעבר למקום שבו איש אינו מכיר אותה. השיח סביב הרילוקיישן או השליחות לא תמיד נותן מקום לרגשות כאלה, אומרים החוקרים, אך נמצא מתאם חיובי בין מידת ההסתגלות לעיבוד האובדן.

ארבע זהויות של החוזרים

בעוד שספרות הרילוקיישן הישראלית מדברת בעיקר על הקושי הכרוך ביציאה מישראל למדינה אחרת ובהיטמעות בה, ספרות ה-TCK הבינלאומית מתרכזת במיוחד בסוגיית החזרה הביתה - Repatriation. הציפייה היא שהחוזרים ייטמעו במהירות, הרי הם חזרו ל"בית", והתרבות שבה בילה הילד חלק משמעותי משנות התפתחותו תהפוך לזיכרון נעים, נוסטלגי, אבל לא באמת משמעותי.

בעוד שאנחנו מצפים לראות שוב את החברים שמהם נפרדנו ביציאה, את החברים שמהם נפרדנו לפני החזרה אין הבטחה שנראה שוב. הציפייה היא שהילד למעשה ישליך מעליו את התרבות שבה התארח, הרי היא לא רואה בו חלק ממנה. אלא שבזמן שחלף, הילד עלול להיות "לא מותאם" לתרבות שנחשבת שלו.

"הילדים או בני הנוער לא תמיד מבינים בכלל את התרבות שאמורה להיות שלהם, אחרי שגרו בחו"ל, ולפעמים ההבדל אפילו מוביל לבריונות", טוענים כותבי המאמר.

ישנו גם ניפוץ של פנטזיה. ייתכן שבזמן הרילוקיישן הילדים התגעגעו למדינת המוצא שלהם, לחברים ולמשפחה, אבל הגעגועים האלה עלולים להתגלות ככמיהה לילדות שלא ניתן לחזור אליה, ותיווצר אכזבה מרה, שמוסיפה לתחושת הדיסאוריינטציה.

המצוקה של הילדים החוזרים "הביתה" בולטת כל כך במחקר הבינלאומי, עד שהוקמו "תוכניות שיבה הביתה" שאמורות לסייע בקליטתם במולדת. זה נכון במיוחד כאשר החזרה היא לסביבה שחסרה בה המעטפת המשפחתית, לדוגמה, בני נוער שחוזרים ישירות ללימודים באוניברסיטה או ישירות לצבא.

פרופ' נאן סוסמן מאוניברסיטת CUNY בניו יורק הציגה ארבע זהויות אפשריות של הילד החוזר. הראשונה היא Subtractive Identity, התחושה שאני זר בכל מקום. ילד כזה יחפש אנשים אחרים שהם זרים כדי להתרועע איתם, והנפש שלו כנראה תיפגע.

הזהות השנייה היא Additive Identity, המאפיינת ילדים שמחפשים הזדמנויות לחוות קשר עם התרבות המארחת שנעזבה. למרות המונח החיובי - 'זהות עם תוספת', גם הילדים בקבוצה זו סובלים מתחושת ניתוק מתרבות האם, שמשפיעה לרעה על מצבם הנפשי.

הקבוצה השלישית, Affrimitive Identity, מתאפיינת בשמירה על קשר עם מדינת המוצא לכל אורך תקופת הרילוקיישן. במקרה כזה, החזרה תיתפס לרוב כדבר חיובי.

האופציה הרביעית היא זהות של "אזרחי העולם", אלה שמרגישים שייכים בכל מקום. גם הם ירגישו יחסית טוב עם חזרתם לארץ המוצא, לפי סוסמן. עם זאת, יש לציין שהיא בוחנת את הזהויות האלה בשנים שאחרי החזרה ולא בפרספקטיבה של שנים רבות יותר.

הזדמנות להמציא את עצמך מחדש

רוב בוגרי הרילוקיישן לא בהכרח מתייחסים לחוויה באופן שלילי. כאשר שואלים אותם מה הם אהבו בחוויה הזאת, הם מדברים על תחושה של "פתיחת ראש". ברגע שראית רב-תרבותיות, קשה ללכת אחורה או לדמיין את עצמך כאדם שמכיר רק תרבות אחת. לפי המחקר, "בוגרי הרילו" היו שיפוטיים פחות, נוקשים פחות בערכיהם וגמישים יותר בתפיסת העולם שלהם. הייתה להם יכולת מוגברת להבין בו-זמנית את שני הצדדים של סוגיה, ולתווך את הטיעונים של צד אחד לצד האחר. אלה יתרונות שהם מפגינים גם בשוק העבודה.

על פי המחקר, רוב ה-TCK אינם סובלים מבעיות חברתיות כילדים או כמבוגרים. נראה שהם לומדים להתחבר ולהתאים את עצמם לסביבה חדשה כעניין הישרדותי. באחד המחקרים נמצא פרדוקס מעניין: המבוגרים שגרו בכמה מדינות דירגו את עצמם כפחות רגישים לרמזים ולניואנסים חברתיים, אבל בפועל הצליחו יותר במבחן שבדק בדיוק את הרגישות הזאת. נראה שהילדים הרב-תרבותיים חוו רגעי חוסר הבנה חברתית שנצרבו בבשרם, וגם כשהפיקו מהם לקח והפכו מיומנים יותר בקריאת המצב, המבוכה שחוו תחילה היא שהגדירה אותם בעיני עצמם.

"מי שעבר בין תרבויות כמה פעמים כילד, למד גמישות קוגניטיבית שמתחייבת מהיציאה מאזור הנוחות", אומר לגלובס פרופ' ג'ייקוב לאורינג, חוקר ארגונים רב-תרבותיים מאוניברסיטת אורהוס שבדנמרק. "מה שקורה בעקבות זאת, תלוי במידה רבה במי שהיית קודם. מי שהיה מלכתחילה פתוח לשינויים וצלח את האתגר מפתח תיאבון ליציאה מאזור הנוחות. מי שחווה את המעבר כשהיה יותר שברירי בזהות שלו, או מי שבאופיו שונא שינויים, יכול להיפגע מזה. ככל שתחושת השליטה בחוויה יותר גדולה, כך הסיכוי גבוה יותר שהמעבר ישאיר תחושה טובה. כלומר, אפשר לתת לילדים לבחור מתי חוזרים לביקור, לבחור את בית הספר שבו ילמדו וכדומה".

עם זאת, אומר לאורינג, "אצל אנשים שגרו בחברה בינלאומית סגורה ומגודרת, אנחנו רואים שיש להם סוג של פחד מזרות - במקרים מסוימים הם חיו בתחושה של איום פיזי מצד התרבות שאליה הגיעו, וייתכן שהם יפתחו תחושת אליטיזם מול ה'מקומיים', מעין מנגנון הגנה מול האיום ומול השאלה מדוע החיים שלי אחרים מאלה של המקומיים. אנחנו מדברים הרי על אנשים שעוברים את החוויות הללו כשהם צעירים מאוד. לפעמים הם מפתחים גם מן התנשאות מול חבריהם שנשארו מאחור ולא 'ראו עולם'".

אבל אם נחזור לפן החיובי, מעבר לארץ חדשה הוא לפעמים הזדמנות להשיל תוויות שדבקו בך ו"להמציא את עצמך מחדש". יש ילדים שעבורם זו החוויה המשמעותית ברילוקיישן: תחושה שהם תכננו את זהותם העתידית והוציאו אותה לפועל.

ילדים בין-תרבותיים לרוב דוברים כמה שפות, וגם לכך עשויה להיות השפעה לטווח ארוך. מחקרים מצאו שדוברי כמה שפות הם יצירתיים יותר, בעלי יכולת טובה יותר מאחרים בפתרון בעיות, ואפילו מוגנים יותר מפני דמנציה ושבץ.

פרופ' מיכל טננבאום, מבית הספר לחינוך באוניברסיטת תל אביב, אומרת שמאחר שבבתי ספר בינלאומיים השפה היא אנגלית, לילדי הרילוקיישן יש זיקה רגשית חזקה לשפה הזאת.

 פרופ' מיכל טננבאום / צילום: תמיר גרינברג

"מעבר להיותה שפת האם השנייה שלהם, הם רואים בה את השפה שמאפשרת להם להסתדר בכל מקום. מעבר לכך, בעוד שמהגרים ידעו לרוב לומר באיזו שפה הם מרגישים יותר בנוח ומהי שפת הרגש שלהם, עבור ילדי הרילוקיישן יש כל מיני וריאציות. לפעמים השפה שהם מרגישים קרובים אליה רגשית היא לאו דווקא זו שנוח להם להתבטא בה. הם משתמשים בשפה רחוקה יותר רגשית כדי להרחיק את עצמם מסיטואציות מסוימות".

הקורונה כופה היטמעות

תקופת הקורונה הציבה אתגרים נוספים עבור מי שחיים מחוץ למדינה שהם מגדירים, לפחות חלקית, "בית".

"אנחנו רואים שחוסר היכולת לבקר את הקרובים בארץ, זו ממש חוויית דחק משמעותית", אומרת אגר. "פתאום 'חוזים' משפחתיים מופרים, חוזים בין בני הזוג או בין הורים לילדים, כמו 'אסע איתך בתנאי שכל פסח נהיה בארץ'. אי-אפשר להוציא את ההסכמים האלה לפועל. נכון אמנם שהטכנולוגיה שינתה את עולם הרילוקיישן ומקילה על משפחות לשמור על רצף של זהות מול הבית, אבל היא מקשה על ההיטמעות".

לאורינג אומר שהקורונה מאתגרת במיוחד את מי שזהותו "איש העולם ששייך לכל מקום" וקצת כופה היטמעות. "הקורונה חייבה אנשים להסתכל מסביב ולומר, אוקיי, כנראה אנחנו לא עומדים לעלות על מטוס בקרוב, אז אולי עדיף שלא נחיה עם הראש במקום אחר, אלא כאן ועכשיו במקסימום".

כך מעמד הביניים הגלובלי מצליח לשמור על ההון התרבותי שלו 

ד"ר מירי ימיני מאוניברסיטת תל אביב חוקרת את הסוציולוגיה של "מעמד הביניים הגלובלי", כלומר, אנשים שרואים בניידות חלק משמעותי מחייהם. "פעם חשבו שהם מפתחים זהות קוסמופוליטית, אבל בהדרגה מתברר כי דווקא הקשר החזק שהם משמרים למדינת המקור מאפשר להם לדלג ממקום למקום בקלות רבה יותר", היא אומרת.

 פרופ' מירי ימיני / צילום: הילה עמנואל

מהגרים לפעמים מאבדים מהסטטוס הסוציו-אקונומי שלהם בדור הראשון, אך לא מעמד הביניים הגלובלי. "איך הקבוצה הזאת שומרת על יתרונותיה? ידוע שאחד היתרונות של מעמד הביניים הוא היכולת לגרום למוסדות המדינה לעבוד בשבילו, הידיעה איך עובדת השיטה ולמי לפנות כשיש בעיה. כך המעמד הזה שומר על מעמדו בעוד שהמעמד הנמוך נשאר מאחור. אבל מה קורה כאשר מנתקים את מעמד הביניים מהמדינה?

"אנחנו רואים שהם מצליחים לשמר את המעמד, וזה קורה בשלבים. במעבר הראשון, ההורים בוחרים עבור הילדים שלהם בית ספר שנראה הכי קרוב לזה שהם מכירים מהבית, כדי להדגיש את הנוחות הרגשית של הילד במעבר. אבל במעבר השני, הם כבר יודעים למפות את השוק האקדמי ומחפשים את בית הספר הטוב ביותר. ככל שמתרבים המעברים, הם מצפים יותר מהילדים שלהם להתחרות במדינת היעד כשווים. הם מפתחים אצל הילדים כישרונות ויכולות שבאופן מוצהר, גם כלפי הילד, אמורים לעזור לו לשרוד בכל מקום בעולם.

"ידוע שההורים במעמד הביניים עושים 'אוצרות' לחוויות של הילדים שלהם, הרבה פעילויות מובנות וחוגים, לעומת ילדים ממעמד נמוך שגדלים באופן יותר 'טבעי', יותר משחקים עם חברים ובני דודים, פחות פעילויות מנווטות. מצד שני, הורי מעמד הביניים נותנים לילדים סוכנות. הם מחליטים דברים רבים לגבי חייהם, וההורים מעודדים אותם ליצור מערכות יחסים שוויוניות עם מבוגרים סביבם, במקום יראה מסמכות. אנחנו רואים שאצל הנוודים הגלובליים, במעבר הראשון יש איזו שהיא התכנסות לנורמות של הגידול הטבעי, וזה משתנה ככל שהם עוברים פעמים רבות יותר".

מה קורה אם וכאשר הם חוזרים לארץ?
"ההורים מנסים לצייד את ילדיהם בסט יכולות והקשרים תרבותיים שיאפשר להם לחיות בעתיד גם בארץ, וגם כנוודים גלובליים בעצמם. כך אנחנו רואים דברים כמו חגיגות האלווין בתל אביב. זה כן מייצר מתח, אבל היתרונות של מעמד הביניים הם כל כך גדולים, שהם מצליחים לחפות על החיסרון הזה".