למרות הטענות: עושים הכל כדי להעמיד לדין עברייני מין

מעברו השני של הקו ענתה לי המתלוננת. קול חרישי, שבור וכמעט נעלם. ביקשתי שתבוא להיפגש איתי, היא היססה בהתחלה אך לבסוף הסכימה. כעבור מספר ימים ניצבה בפתח חדרי אישה שהייתה צל. מפוחדת. לא האמינה שהזמנתי אותה על מנת לשמוע את סיפורה. בשיחה היא גוללה את מסכת חייה, היא סיפרה על האלימות שספגה מבן זוגה לאורך שנים, האלימות הכלכלית והנפשית ואירועי האונס האלימים. רק כאשר הוא החל להכות את הילדים היא נשברה ופנתה למשטרה, בחולשה של רגע. אז החלה החקירה וכעת לאחר שהסתיימה התיק מונח על שולחני. שאלתי אותה שאלות, חידדתי קשיים ונכנסתי לעולמה, לחשיכה שבה חיה במשך שנים.

האם תוכל להעיד? האם תעמוד בחקירה בבית המשפט? האם עדותה תשכנע מעבר לספק סביר? הכשרות מקצועיות שעברתי, שיחות עם אנשי טיפול ואין סוף מפגשים עם נפגעות ונפגעים לימדו אותי להבין שגם אם הסיפור לא "מושלם", גם אם התיאור לא לגמרי מסודר וקוהרנטי, הרי שכל עוד ישנם סימני אמת לא ניתן להתעלם מהם. הפוסט טראומה זועקת לשמים, ויחד עם הראיות הנוספות, ושותפי סוד בודדים, כל אלה היוו את התשתית המספקת להגשת כתב האישום.

ההליך בבית המשפט היה קשה. שיחות טלפון בשעות לא שעות, חרדה ופחד, עליות ומורדות, "אולי נעזוב את זה", "אני לא יכולה". יד ביד התכוננו לעדות, לחקירה הנגדית. ואכן בבית המשפט היו אלו שעות ארוכות קשות ומתישות, של בכי וחוסר-ביטחון, חזרה על הפגיעות, חזרה להתעללות וחזרה לחיים האפלים. היו רגעים שלא היה ברור שהרכב השופטים מאמין, או שלא נותר בו ספק. מעבר לניהול ההליך המשפטי, ניסיתי ככל יכולתי למנוע פגיעה נוספת, דרשתי שוב ושוב שלא יישאלו שאלות מיותרות שעלולות לגרום לסדקים ולפגיעה נוספת, והכל מבלי לפגוע בהליך עצמו ובזכויות הנאשם, הפוגע.

השלכות הפגיעה

יום הכרעת הדין, מתח, כאב בטן, אני ממתינה באולם בית המשפט כשבידי הטלפון, על מנת שאוכל ליידע אותה. יש הרשעה. אני מתקשרת ומבשרת. שקט של אנחה, של נשימה עמוקה. צער על כל מה שהיה ואנחת רווחה. ולאחר גזר הדין והערעור גם התחלה של חיים חדשים, יחד עם המשך הליך שיקום וריפוי והתמודדות עם השלכות הפגיעה שעברה.

כעבור שנים אנחנו נפגשות ומתחבקות. כמעט בוכות זו על כתפי זו. המתלוננת זקופת-גב. כבר מתנדבת במרכז הסיוע. תומכת בנשים שהיו במצבה.

מאז חלפו 22 שנים ואני ממשיכה יום יום להתקשר ולהיפגש עם נפגעי העבירה ולצידי פרקליטים רבים שמדי יום מלווים אותם, מתוך תחושת שליחות ומחויבות. וכן, לעיתים אין ברירה ואנחנו מודיעים בחיל ורעדה לאותה נפגעת כי לא ניתן להגיש כתב אישום על בסיס תלונתה והתיק ייסגר. זה לא אומר שאנחנו לא מאמינים לו/ה.

על-פי נתוני הפרקליטות, בכ-85% מתיקי עבירות המין שהסתיימו ב-2020 נרשמה הרשעה או שנקבע שהנאשם ביצע את העבירה. גם לאחר הבחינה הקפדנית והערכת הראיות של הפרקליטות שעל איסופן מופקדת כמובן משטרת ישראל, לא תמיד קיימת תשתית מספקת כדי להרשיע: לעיתים חסרה ראיה תומכת כשנדרש, לעיתים ישנו קושי מהותי בתלונה עצמה, קשיים בעדות שלא ניתן להתגבר עליהם, לעיתים ברור לנו כי לא ניתן יהיה להביא להרשעה.

לאחרונה נשמעות טענות כי הפרקליטות סוגרת יותר מדי תיקים.

האם כחברה היינו רוצים בחינה פחות מדוקדקת של התיקים, כשאנחנו סבורים שהסיכוי להרשעה אינו סביר? האם היינו רוצים מדיניות שתוביל ליותר זיכויים? האם היינו רוצים להעמיד לדין מי שאין תשתית ראייתית מספקת כנגדו?

לא להוריד את הרף

הפרקליטות בוודאי צריכה לדאוג לשלומם ולביטחונם של אזרחי ישראל, גם מפני פגיעות מיניות, אולם אם נוריד את הרף הראייתי נחטא לתפקידנו ונגרום עינוי דין ועוול לחשודים וגם לנפגעי העבירה. יש לנו בוודאי עוד מה לשפר. עלינו להעמיק את ההכשרות לפרקליטים, להמשיך להכשיר את המשטרה למיצוי טוב יותר של ראיות, לחזק את הקשר הישיר עם נפגעי העבירה, עלינו לקיים בקרה ובחינה עצמית בכל עת, אך הסטנדרט המוצדק להעמדה לדין נקבע בחוק ולא לנו לשנותו.

בחרנו לעבוד בפרקליטות ולהיות משרתי ציבור. בחרנו בעבודה שבה מונחים מדי יום על שולחננו תיקים שבהם מגוללים אנשים ונשים, ילדים וילדות, פגיעות מיניות בגוף ובנפש. לעולם לא ניוותר אדישים לזעקתם. גם לאחר שנים של עיסוק בתחום, הבטן מתכווצת למקרא ולמשמע כל סיפור וסיפור. רק מי שפוגש נפגע עבירה בחדרו יום אחרי יום ומישיר אליו מבט, מזדהה עם כאבו ונכנס אל עולמו, יבין את תחושת השליחות וגודל האחריות שעל כתפינו. רק מי שצפה בחקירת ילדה שנפגעה מינית יבין את חרדת הקודש שבטיפול בעבירות אלו.

כשלנגד עינינו גם חובתנו לשמירת זכויות חשודים ונאשמים, אנו נמשיך ונפעל ללא לאות למען נפגעי העבירה. נמשיך לשמוע ולהשמיע את קולם של נפגעי העבירה בקול רם וצלול בבית המשפט ומחוצה לו.

הכותבת היא מנהלת מחלקה בפרקליטות מחוז ירושלים (פלילי) וראש פורום עבירות המין בפרקליטות