האם איום ביידן בסנקציות כלכליות יעצור את השאיפות של פוטין בגבול האוקראיני

זה שבוע עתיר אסוציאציות היסטוריות. ביום ג' מלאו 80 שנה לכניסת ארה"ב למלחמת העולם השנייה. ביום ד' מלאו 30 שנה להסכם פירוקה של ברית המועצות. אולי אין זו הגזמה להגיד שאלה הם שני המאורעות החשובים ביותר של זמננו.

ספק אם ולדימיר פוטין חוגג אותם. את פירוק ברית המועצות ב־1991, הוא מחשיב כ"אסון הגיאו־אסטרטגי הגדול ביותר של המאה ה־20". על התקפת יפן בפרל הרבור, ב־1941, אולי אין לו דעה מוצקה, אבל יש לו בהחלט דעה על מה שנבע ממנה: הפיכת ארה"ב למעצמת־על, שתחום ההשפעה שלה פרוש על כל כדור הארץ.

ביום ג' הייתה לפוטין פגישת זום בת שעתיים עם ג'ו ביידן. נשיא ארה"ב יזם אותה, כדי להזהיר את פוטין מפני פלישה לאוקראינה. הביון האמריקאי פרסם בסוף השבוע שעבר צילומי לוויין מפורטים, המראים כי הרוסים מרכזים כוחות כבדים לאורך גבולם עם אוקראינה, ואפשר שהם מתכוונים להשתמש בהם כבר בתחילת השנה החדשה.

פוטין, לפי אחד מעוזריו, אמר לביידן: "אתם האמריקאים מודאגים מכמה גדודים על אדמת רוסיה, במרחק של אלפי קילומטרים מארה"ב". לשון אחר, מה זה בכלל עניינכם, זה קורה על יבשת אחרת, בין ארצות אחרות.

אם זה מה שאמר נשיא רוסיה, הוא ביטא תסכול רוסי/סובייטי רב שנים. אבל הקנטה אינה תחליף למדינאות. פרל הרבור הבטיחה שארה"ב תתעניין ב"כמה גדודים", גם אם הם יזוזו "אלפי קילומטרים" משטחה. פוטין אינו העריץ היחיד המנסה להחזיר את היאנקי'ז הביתה. שי ג'ינפינג מנסה להוציא אותם מים סין הדרומי ומשטר האייתוללות מנסה להוציא אותם מהמפרץ הפרסי. אבל רק פוטין פוסע כרגע על פי התהום.

פצע פעור ונלעג

ריכוז הכוחות על גבול אוקראינה אינו מוכרח להניב מלחמה. זה מה שאמר השבוע ראש הסי.איי.אי. וויליאם ברנס. אבל הוא הוסיף: "אני לעולם לא ממעיט מתאבונו של הנשיא פוטין להסתכן ביחס לאוקראינה".

וזו אולי הנקודה העיקרית: אוקראינה היא פצע פעור לא אצל פוטין בלבד, אלא אצל הרבה רוסים, בוודאי מבני דורו. בעיניהם, הרעיון של עצמאות אוקראינה הוא גם מכעיס וגם נלעג. הם מתייחסים בביטול אל הרעיון של לאומיות אוקראינית נפרדת, או של לשון אוקראינית.

הנשיא פוטין פרסם מסה יוצאת דופן בחודש יולי שעבר, 5,000 מלה, שבה תיאר את ההיסטוריה הבלתי ניתנת להפרדה של רוסיה ושל אוקראינה באלף השנה האחרונות. בכל הדברים האלה אין חדש, הם ידועים יפה לכל תלמיד בית ספר רוסי. אבל לענייננו חשוב האופן שבו מנהיג פוליטי וצבאי משתמש בהיסטוריה הזו כדי להצדיק את התנגדותו לעצמאות אוקראינה.

הוא אינו מביע את ההתנגדות הזו במפורש, אבל היא משתמעת בבירור. הוא מוכן לכל היותר לקבל שטח חסות אוקראיני, מדינה עם אוטונומיה נומינלית, שתהיה כוכב לכת במערכת השמש הרוסית. הוא מותח קווים אדומים: הוא לא ירשה לאוקראינה להיות חברה בנאט"ו, הוא לא ירשה לה אפילו להיות חברה באיחוד האירופי.

למי הם מתפללים?

נושאי כליו של פוטין מתארים את עצמאות אוקראינה כתופעה פתולוגית. למשל, דמיטרי מדוודב, שהיה ראש ממשלה ונשיא מטעם פוטין, כתב רק לפני חודשיים בעיתון "קומרסאנט", כי "למנהיגי אוקראינה, בייחוד הבכירים שבהם, אין כל זהות עצמית יציבה. הם אנשים לא מאושרים. מי הם? אזרחי איזו ארץ הם? איפה טמונים שורשיהם? מה זהותם ההיסטורית? לאיזה אלוהים הם מתפללים? מה הם מרגישים שהם? האם הם אוקראינים? אירופים? רוסים? יהודים? טאטארים? הונגרים? קראים?"

שימו לשאלת האלוהים, היהודים, הטטרים והקראים. מה לכם רמז עבה יותר לזהותו האתנית של נשיא אוקראינה ולמשקלם של יהודים בחייה הפוליטיים והכלכליים. מדבדב אפילו הוציא את הקראים מן המזווה הגזעני, כרך אותם יחד עם הטטרים, והטעים בזה את האופי הלא־סלאבי, השמי־הטורקי, של שוחרי עצמאות אוקראינה (על מדוודב עצמו רווחו שמועות שהוא ממוצא יהודי).

להזיז ולכווץ אותה

מאז 1950, במרכז מאווייה של ברית המועצות באירופה עמד קיום הסטאטוס קוו הטריטוריאלי. ב־1975 היא הצליחה לקדש את הסטאטוס קוו הזה בוועידה הראשונה לביטחון אירופה בהלסינקי. לקידוש ההוא הייתה תוצאה אירונית מאוד: כאשר ברית המועצות התמוטטה, הגבולות הפנימיים שלה (בין 15 "הרפובליקות של הברית") הפכו אוטומטית לגבולות בינלאומיים מוכרים, ונטבעו בחותם של סטאטוס־קוו.

אין צורך להיות לאומן רוסי כדי להכיר שחלק ניכר של הגבולות האלה הם א־היסטוריים. המשטר הסובייטי שירטט אותם לצרכים מינהליים, לא פעם בשרירות לב, או לתועלת האפקט הסמלי והפוליטי. מיליוני דוברי רוסית מצאו את עצמם בן לילה בארצות זרות, מקור של מבוכה ושל מרירות ואוצר בלום של חתרנות.

30 שנה לאחר נפילת ברית המועצות, רוסיה של פוטין נופלת תחת הקטגוריה המצמררת של "מעצמה רוויזיוניסטית", זאת אומרת מתנגדת לסטטוס־קוו. גרמניה בין שתי מלחמות העולם הייתה מעצמה כזאת, וגם איטליה והונגריה. מניסיונן אנחנו יודעים כמה מסוכן הצירוף של התמרמרות על אי צדק (לשיטתן) והיכולת הצבאית לתקן אותו.

במסתו המצוטטת למעלה, פוטין ערער הן על עצם ההגדרה העצמית הנפרדת של אוקראינה והן על גבולותיה המדיניים. אם רוסיה צריכה להשלים עם אוקראינה עוינת או פרו־מערבית, מוטב שאוקראינה תזוז איזה חצי אזור זמן מערבה ותתכווץ לחצי מגודלה הנוכחי. כמובן, מוטב שלא תתקיים בכלל; לא היא, לא הארצות הבלטיות, לא גיאורגיה ולא מולדובה.

באחד בדצמבר 1991, רוב עצום של האוקראינים, 92.3%, הכריעו במשאל־עם לטובת עצמאות. מספר כזה לא היה מתאפשר אילמלא תמכו בעצמאות גם הרוב הגדול של דוברי הרוסית (החלוקה הפנימית בין דוברי אוקראינית לדוברי רוסית היא בערך 78% ל־17% לפי נתוני 2001, הכוללים גם את חצי האי קרים, שסופח לרוסיה ב־2014). פוטין מתעלם מן המספרים האלה. בעיניו, המנדט שלו לחזור ולאחד נובע מ"רוס הקדושה", המדינה הסלאבית המזרחית הראשונה, במאה התשיעית, שמחלציה יצאה לימים רוסיה. קייב היתה בירתה.

"הכרזת מלחמה"

ביידן ניסה להעמיד אותו ביום ג' על התוצאות האפשריות של פעולה צבאית. הפעם ארה"ב תטיל על רוסיה את הסנקציות הכלכליות החמורות ביותר. מה לא היה חמור בסנקציות הקודמות, לאחר סיפוח קרים? הן לא כללו את סילוקה של רוסיה מן המיסלקה הבין־בנקאית, הידועה בשם SWIFT. כאשר סילוק כזה נשקל בעבר, דוברים רוסיים הזהירו, כי הוא יהיה שקול כנגד "הכרזת מלחמה", ותגובת רוסיה "לא תדע גבול".

בזמן כתיבת הרשימה לא ידענו אם ביידן נקב באיום הקונקרטי הזה. אבל גם אם נקב, קשה להאמין שפוטין הופתע. בכלל, קשה מאוד להפתיע את נשיא רוסיה, בייחוד מפני שקשה לדעת עד כמה הוא מוכן להרחיק לכת. אנחנו יודעים שהוא אופורטוניסט וציניקן, כפי שישראל לומדת מהתנהלותו בסוריה; אבל האם הוא גם מהמר? האם הוא מהמר על חולשת המערב ועל קריסת כוח רצונו?

או אולי הוא צריך רק לעבור בשלום את מצב הרוח הרע הפוקד כל לאומן רוסי בימי חודש דצמבר, הלוא הוא חודש הבגידה וההתמוטטות.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/yoavkarny־globes
ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny