האם זהו סוף שלטונו של ארדואן בטורקיה?

אנחנו יודעים זה שנים שרג'פ טאיפ ארדואן שונא את האורתודוקסיה הכלכלית והפיסקלית כמעט באותו הלהט השמור אצלו לשנאת הדמוקרטיה הליברלית.

בדיוק לפני 19 שנה, כאשר מפלגתו ניצלה חוק בחירות מגוחך כדי לזכות ברוב עצום בפרלמנט (קצת יותר משליש הקולות העניקו לה שני שלישים מן המושבים), ארדואן יצא מגדרו לנסות ולשכנע את סביבתו המיידית והרחוקה, שהוא אינו אלא שמרן מתון במיטב המסורת המערב-אירופית. כן, אז הוא מאמין באלוהים, אבל הוא אינו קנאי דתי, הוא אמר.
מדהים לחזור ולהיזכר בקלות שבה הוא הצליח להוליך שולל, מבית ומחוץ. אגב, הוא הוליך שולל גם הרבה מאוד ישראלים.

● האינפלציה משתוללת, הייאוש מזנק: טורקיה על סף פיצוץ
● "השקעה של האמירויות בטורקיה תשפיע לטובה על ישראל"

ארדואן, כמו פופוליסטים בארצות אחרות (בייחוד באמריקה הלטינית), פיתח את הכחשת המציאות למדרגה של אמנות פוליטית. כאשר כלכלת העולם קרסה, ב-2008, תחת כובדו של משבר הסאב-פריים, הוא החליט להשיל את כל העכבות, ופתח את שערי האשראי. חברות טורקיות הורשו ללוות מיליארדים במטבע חוץ, גם כאשר לא היו להן הכנסות במטבע חוץ.

התוצאה המיידית הייתה גאות כלכלית. ארדואן מעולם לא התעניין אלא בתוצאות המיידיות. הוא אמנם פתח את שערי הגיהינום, אבל על גבה של הגאות הכוזבת הוא ומפלגתו רכבו אל סדרה של ניצחונות אלקטורליים סוחפים. באמצעותה הוא ניצח במשאל עם, אשר כונן נשיאות ביצועית עם סמכויות שאין דומות לה בשום ארץ המעמידה פנים שהיא דמוקרטית. באמצעותה הוא כבש את הנשיאות, את הפרלמנט, את העיריות הגדולות.

חלק של הצבא ניסה להפיל אותו ב-2016. עם קצת מזל הם גם היו מצליחים, אבל הטורקים יצאו לרחובות להגן על ממשלה פופולרית - ולארדואן ניתן הרישיון לגל פראי של דיכוי. הוא שאב את החמצן מן הזירה הפוליטית, הפחיד את יריביו והשתיק אותם, כופף כמעט את כל התקשורת לרצונו, ופטר את עצמו מן הצורך להאזין לעצות.

 נשיא טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן / צילום: Reuters, Vladimir Smirnov

ההתקפלות מול טראמפ

מיד לאחר שנבחר לנשיא כל־יכול, ב-2018, הוא מינה את חתנו לשר האוצר. זמן קצר אחר כך הוא נקלע לריב עם הנשיא דונלד טראמפ על עניין של מה בכך: מעצרו של כהן דת אמריקאי על אדמת טורקיה. ארדואן קיווה להשתמש בעצור כבן ערובה, כדי להשיג את הסגרתו של כהן דת טורקי גולה. טראמפ רצה רק דבר אחד: לרכוש את הכרת הטובה של הנוצרים האוונגליסטים בארה"ב, שהעצור בא משורותיהם.

ארדואן לא הבין עם מי יש לו עסק. שני איומי טוויטר של טראמפ טלטלו את השווקים והבריחו אנשים מן הלירה הטורקית. מתוך הרגל, ארדואן וחתנו השיבו בגידופים ובאיומים. ארדואן הבטיח מלחמה "נגד הדולר, נגד האינפלציה, נגד שערי הריבית", וקרא לטורקים להחרים את האייפון. העיתונות הצייתנית קראה להעניק "הלם אלקטרוני" לארה"ב. החתן, בוגר מדופלם של אוניברסיטאות אמריקאיות, הבטיח מערכה גלובלית נגד הדולר האמריקאי, אשר "תנער את הסחר העולמי עד היסוד, ותשנה את כל האיזונים והדינמיקות".

מיותר לומר שארדואן שחרר את כהן הדת ללא תנאים, וזחל על גחונו. כמובן, הוא לא שכח את השפלת זחילתו, ולא סלח אותה. ארצו אמנם חברה בנאט"ו, אבל הוא מנהל פלירט בלתי פוסק עם רוסיה ועם סין.

הוא מוסיף להאמין שהוא יכול להביס אינפלציה ופיחות מטבע באמצעות רטוריקה. לפני חודשיים הוא ציווה על קואופרטיבים חקלאיים לפתוח אלף שווקים חדשים, שכל אחד מהם ישתרע "לפחות על 500 מטרים רבועים", שבהם יימכרו "מוצרים זולים באיכות גבוהה", אך ורק במחירים "הולמים". אכן, ברצות אלוהים אפילו מטאטא יורה.

סימנים של עייפות ממשטר ארדואן התחילו להתגלות עוד ב-2013, במהלך מחאה אזרחית לא אלימה, שהתחילה בהתנגדות להריסת גן ציבורי באיסטנבול, והתפשטה עד מהרה על פני כל טורקיה. ארדואן איבד את עשתונותיו. לימים הוא יעצור את מארגני המחאה, וישליך אותם לכלא, לעתים קרובות לאורך זמן וללא משפט.

ב-2019, רק שנה לאחר ניצחונו המוחץ בבחירות לנשיאות, מפלגתו איבדה את הכהונות של ראשי שלוש הערים הגדולות ביותר, כולל בבת עינו איסטנבול, העיר שהעלתה אותו לגדולה פוליטית, כאשר עמד בראשה. הוא הגיב על התבוסה באיסטנבול באובדן עשתונות: הוא הכריז שהבחירות זויפו, וכפה הצבעה חוזרת. מועמדו חזר והובס.

האופוזיציה מרימה ראש

סקרים חוזרים ומאשרים את מידת פגיעותו של ארדואן. סקר בסוף אוקטובר העמיד את גירעון הפופולריות שלו על 17% ויותר (56.2% נגדו, 38.9% בעדו). סקר באמצע החודש שעבר העמיד את ארדואן בהתמודדות היפותטית נגד שלושה מתחרים ממפלגת האופוזיציה העיקרית, מפלגת העם הרפובליקאית. כל השלושה היו מביסים אותו בהפרשים של 7% עד 24%.

האם הסקרים ראויים לאמון? מי יודע. אבל קשה להתעלם ממציאות פוליטית חדשה: בפעם הראשונה זה 20 שנה, מפלגות האופוזיציה עושות יד אחת כדי להביס את ארדואן. פילוגן הפאתטי ב-2002 הוא שהעלה אותו לשלטון.

 מנהיג האופוזיציה כמאל קיליצ׳דרואולו, בשבוע שעבר

הבחירות ייערכו רק ביוני 2023. כל כך הרבה עדיין עשוי להשתנות. עריצים אינם נוטים לציית לכללי המשחק, כאשר עצם עריצותם מוטלת על כפות המאזניים. לאליטה הפוליטית יש סיבות ניכרות לדאגה. ירידה מן השלטון לא תהיה עוד תנועה נורמלית אחת של המטוטלת הפוליטית. היא תחשוף רבבות ארדואניסטים לחקירה, לבדיקה, לתביעה ולמשפט. הלחץ על ארדואן לסכל חילופי שלטון יכבד ויילך בחודשים הבאים, בייחוד אם האינפלציה לא תיכנע לאיומיו.

אי אפשר להפריז בחשיבותם של חילופי שלטון בטורקיה. עליית ארדואן שינתה את פני המזרח התיכון; גם ירידתו תשנה אותם. היא לא תהפוך את טורקיה לעמוד התווך של המחנה הפרו מערבי, והיא לא תעמיד אותה לצד ישראל. זה כנראה מאוחר מדי. אבל היא תשמוט את הקרקע מתחת לרגלי הציפייה, שבלתי נמנעת היא האיסלאמיזציה של הארץ החשובה ביותר במזרח התיכון; היא תמזוג רציונליות אל תהליך קבלת ההחלטות שלה; והיא תחלץ אותה משלטון יחיד קפריזי.

לתוצאות טובות יותר פשוט אי אפשר לקוות.