כשהדמוקרטיות מפסידות במרוץ החימוש

אנחנו עומדים בצומת דרכים היסטורי. סטטוס קוו אסטרטגי בן מאה שנה מועמד עכשיו בספק. במרכזו, או בסמוך לו, מרחפת הסכנה, או הסבירות, שאמריקה ובעלות בריתה יפסידו במרוץ החימוש.

הביון האמריקאי הוכה באחרונה בתדהמה לנוכח שני ניסויים בליסטיים בחלל החיצון. אחד עשתה סין, ביולי שעבר; השני עשתה רוסיה, באמצע נובמבר. טיל רוסי שוגר לגובה של 450 ק"מ, וניתץ לרסיסים לוויין סובייטי ישן. איש במערב לא ידע ולא ציפה.

סין הפגינה יכולת לשגר טיל היפר-סוני (הטס במהירות גדולה בהרבה מזו של טילי יירוט, פי חמישה ויותר ממהירות הקול) אל מסלול מסביב לכדור הארץ, לפני שישוגר אל מטרתו. לכאורה, זה יעניק לסינים יתרון הפתעה מוחץ.

"פייננשל טיימס", שגילה את פרטי הניסוי הסיני עוד בחודש יולי, כותב כי "אנשי ממשל אמריקאים יודעים יפה שסין מקדימה את ארה"ב בנשק היפר-סוני. אבל הניסוי של 27 ביולי הראה שהתקדמותה מהירה אפילו יותר מן המשוער".

הרמטכ"ל האמריקאי, גנרל מרק מילי, השווה את הניסוי הסיני עם שיגור הספוטניק הרוסי ב-1957, הלוא הוא הלוויין הראשון, שהעמיד את האמריקאים על פיגורם הבליסטי, והכניס אותם ללחץ רב-שנים (חרדתם שככה רק על הירח, 12 שנה אחר כך).

סוף מאזן האימה?

"היפר-סוני" הוא עכשיו שם משפחתו של דור נשק חדש, המאיים על מוסכמות בנות 70 שנה. תיאורטית, עליונות בנשק היפר-סוני שוברת שוויון גרעיני; ואולי גם מקרבת את סיומו של מאזן האימה (יש גם דעות הרבה יותר ספקניות על הנשק הזה).

"מאזן האימה" היה המוטיב המפורסם של המלחמה הקרה. הידיעה ששתי מעצמות יריבות מסוגלות להרוס זו את זו מספר לא ידוע של פעמים הבטיחה שהן לא ינסו. אם מעצמה אחת נהנית עכשיו מבכורה בנשק היפר-סוני, היא עלולה להתפתות להנחה שהיא מסוגלת לנחול ניצחון צבאי בעימות ישיר עם מעצמה אחרת; או לפחות להרתיע מעצמה אחרת מלהתערב נגדה.

כל זה הוא אולי פחות היפותטי ממה שנדמה. בשבועות האחרונים, ארה"ב ובעלות בריתה בנאט"ו חזרו והזהירו את רוסיה מפני פלישה לאוקראינה. הן עשו כן על יסוד מידע מודיעיני, המראה שהרוסים מרכזים כוחות לאורך החזית.

הסבר אחד להתנהגות רוסיה הוא שהיא בוחנת עד איפה המערב ירחיק לכת בניסיון להגן על אוקראינה. הנשיא פוטין כתב בחודש יולי מאמר רחב יריעה, העוסק באלף שנות היסטוריה, שבו התקרב לכפור בזכותה של אוקראינה להתקיים כמדינה עצמאית. מה זה בדיוק אומר? בנאט"ו אין יודעים את התשובה, בין השאר מפני שבשנים האחרונות הסתתמו מקורות הביון של המערב בלב הקרמלין.

הסינים לפי שעה לא התרברבו בפומבי בפוטנציאל ההיפר-סוני שלהם. רוסיה, לעומת זאת, חוזרת ומתרברבת. פוטין מכריז, שבידי רוסיה יש נשק שלמערב אין בשבילו תשובה. בנאום בחודש אפריל הוא הזהיר מפני "תגובה רוסית א-סימטרית" למהלכים מערביים באוקראינה.

אין כמעט ספק שבמרכז חזונו הא-סימטרי עומדת מלחמת חלל. הרוסים כבר מנהלים אותה, על אש קטנה או בינונית. הם משבשים ללא הרף את יכולת האיכון של מטוסי קרב מערביים, מן הים הבלטי עד סוריה ועד אפגניסטן. מזרח הים התיכון הוא זירת שיבוש מרכזית.

"העולם החדש" אולי לא יבוא עוד

מאז 1917, בשתי מלחמות העולם ובמלחמה הקרה, הדמוקרטיות המערביות מסתמכות על אופציה אמריקאית במאבק נגד הדיקטטורות. מערב אירופה ודרום קוריאה חבות את חירותן ואת שגשוגן במישרים לתמיכה צבאית אמריקאית.

אין זאת אומרת שארה"ב הייתה תמיד חזקה. למען האמת, היא הייתה חלשה עד כדי גיחוך ערב התערבותה במלחמות העולם. היא לא אהבה להחזיק צבאות סדירים גדולים, או לצייד אותם. ברירת המחדל שלה הייתה שחרור חיילים והתפרקות מנשק בהידום התותחים.

אבל האופציה האמריקאית הייתה נהירה היטב. בשעה הקודרת ביותר של מלחמת העולם השנייה, בשעה שבריטניה עמדה בדד, צ׳רצ׳יל ייחל בגלוי לרגע שבו "העולם החדש יבוא לעזרת העולם הישן". בזמן שהתקווה הובעה, היא לא הייתה אלא זו: תקווה. כל הפוליטיקאים בארה"ב, מן הנשיא ומטה, התנגדו להתערבות. אבל צ׳רצ׳יל, מהיותו גם פוליטיקאי, גם היסטוריון וגם מיסטיקן, ידע שהתערבות כזאת הכרחית ובלתי נמנעת. האם היא מוסיפה להיות כזאת? אולי לא עוד.

אין זו הפעם הראשונה שבכורתה של אמריקה מועמדת בספק. חדש לעומת זאת הוא הספק ביכולתה של ארה"ב להתאושש מעמדת פיגור טכנולוגית. היא הכתה את היטלר מפני שייצרה 100,000 מטוסי קרב בשנה. היא הכתה את היפנים, והרתיעה את סטאלין, בזכות יכולתה לרכז עוצמה מדעית ותעשייתית פנומנלית ב"תוכנית מנהטן" לייצור פצצת האטום. עכשיו מנהטן נמצאת במקום אחר.

כל דמוקרטיה מערבית או פרו-מערבית צריכה לקוות שאמריקה תתעשת - אבל גם צריכה להתחבט במקומה הבינלאומי בסדר הפוסט-אמריקאי. בשעה שאמריקה מפסידה במרוץ חימוש אפשרי בחלל החיצון, ישראל מתקרבת אל אובדן יתרונות אסטרטגיים היסטוריים במזרח התיכון.

שינויי משוואה גלובליים אינם נוטים להעסיק את התקשורת או את דעת הקהל בישראל. הפוליטיקה היא תמיד קמעונאית וקטנונית, אוסף של פיסות רכילות ושל קינטורים. אבל אם אמנם אנחנו עומדים בצומת דרכים היסטורי, אולי זה הזמן לשנות את סדר היום.

מרכיב חשוב בנסיגתה של אמריקה הוא בדיוק זה שאין היא מסוגלת לשנות את סדר יומה, ולהתפנות ממלחמת השוחות הפוליטית, המשתקת את ממשלתה ומחלישה את יכולתה לגבש הסכמה רחבה. ממילא היא מתקשה להסתגל לנסיבות חדשות. דמוקרטיות קטנות מוזמנות ללמוד לקחים, גם, או אולי בייחוד, כאשר הן בטוחות בעצמן.