תלמדו מזוכה פרס נובל בכלכלה: אפשר להגדיל את כמות המתחסנים באמצעות חלוקת רישיונות

בשנת 1991 זכה פרופ' רונלד קוז (Ronald Coase) מאוניברסיטת שיקגו בפרס נובל בכלכלה על תרומתו לכלכלה בהבנה של מהי השפעה חיצונית, וכיצד היא משפיעה על יעילות כלכלית. נניח שמפעל מזהם לייצור פלדה ממוקם באזור תיירות שבו מושכרים בתים, ושווי ההשכרה השנתי של הבתים, כשאין זיהום, הוא 1 מיליון שקל, אך כשיש זיהום - לא ניתן להשכיר את הבתים. קיימת טכנולוגיה שיכולה להעלים את הזיהום בהשקעה שנתית של 800 אלף שקלים אך לבעלי המפעל אין תמריץ לאמץ אותה כיון שהזיהום לא משפיע על רווחיות המפעל.

טרם זמנו של קוז, ה"מרשם" הרגיל להשפעה חיצונית שלילית המתוארת לעיל היה כי על המדינה לקבוע מס בגובה מיליון שקלים על המפעל המזהם. בהנחה שרווחי המפעל גבוהים מ-800,000 שקל, המפעל היה בוחר להשתמש באנרגיה נקייה ונמנע מהקנס. אך קוז הסביר שהניתוח הזה לוקה בחסר, שכן השפעה חיצונית תמיד קשורה בשני צדדים. המפעל אמנם מזהם, אך אף אחד לא הכריח את בעלי הקרקע לבנות עליו בתים להשכרה. סביר להניח שאם המפעל היה קיים מימים ימימה, שווי הקרקע והמחיר ששולם עבור הקרקע על ידי הבעלים כבר גילם את הזיהום של האוויר, כך שבכלל לא ברור מי גורם את הנזק ומי הוא הקורבן.

קוז הבהיר שכל עוד זכויות הקניין מוגדרות היטב, הפתרון היעיל יושג בלי התערבות הממשלה. נניח שהבעלות על הקרקעות היא של אדם אחד, והוא יכול להשתמש בקרקע לצרכים אחרים - למשל גידול עצים (ייעור), המניב 500 אלף שקלים לשנה. אם זכות הקניין לאוויר נקי ניתנת לבעל הקרקע, המפעל יהיה מוכן לשלם סכום של 500 אלף שקלים (ועד 800 אלף שקלים) כדי להמשיך לזהם, ובעל הקרקע יסכים לסידור כזה - כי שימוש בקרקע לייעור בתוספת הסכום שיקבל מהמפעל יהיה גבוה ממיליון שקל. באם הממשלה מכריחה את בעל המפעל לשלם מס בגובה מיליון שקלים, היא גורמת לפגיעה ביעילות הכלכלית כיון שהעלות הישירה של הזיהום של מיליון שקל גבוהה מהעלות הכלכלית של הזיהום של 500 אלף שקלים, הלוקחת בחשבון את השימוש האלטרנטיבי בקרקע.

קוז הסביר שהשפעות חיצוניות הן קשות לפתרון כשזכות הקניין אינה ברורה, או כאשר זכות הקניין מבוזרת. למשל, הבעיה של המפעל המזהם קשה לפתרון כאשר לא ברור למי יש זכות קניין לאוויר נקי (למפעל, לתושבים באזור, או לכל תושבי המדינה). לכן, במקרים אלו לרוב המדינה מעורבת.

בין רשיונות זיהום להתנגדות לחיסונים

למרות זאת, חלו התפתחויות משמעותיות בסוף המאה ה-20 שמפנימות את התובנות של משפט קוז ומביאות לפתרון יעיל והקטנת המעורבות הממשלתית. אחת מהן היא מתן רישיונות לזיהום עבור מפעלים. כלומר, המדינה נותנת רישיונות לזיהום למפעלי פלדה ואלו נסחרים בשוק לפי היצע וביקוש. בעזרת רישיונות לזיהום, הממשלה ממסה מפעלים מזהמים ומסבסדת מפעלים ירוקים מבלי להיכנס לחישובי עלות מורכבים, שלרוב אינה מבינה בהן, בזמן שהרישיונות מעניקים זכויות קניין ברורות למי מותר לזהם. שימו לב שהרישיונות מעניקים זכויות קניין ברורות למי מותר לזהם. כמו כן, שונאי זיהום מובהקים (למשל ארגונים ירוקים) יכולים בעצמם למנוע את הזיהום אם יקנו רישיונות (וישרפו אותם).

גם חוסר התחסנות זו השפעה שלילית שנובעת מחוסר בהירות בזכות הקניין. בהנחה שאדם מתחסן מקטין את הסיכוי שידביק אחרים, הרי שמתנגד לחיסון גורם להשפעה סביבתית שלילית. במצב כזה, למי אמורה להיות זכות הקניין שאדם לא יתחסן? נהוג לחשוב לפי זכויות בסיסיות של אדם כי לכל אדם זכות קניין על גופו. אך האם אילוץ של קבלת חיסון היא פגיעה משמעותית בזכות קניין זו לעומת הנזק שיכול לגרום לאחרים בהדבקה? בכל מקרה, לפי משפט קוז, ההשפעה החיצונית השלילית של הלא מחוסנים לא אמורה להיפתר על ידי חיוב כל האזרחים להתחסן. זאת כיוון שקשה לכמת את הנזק הנגרם ללא מתחסנים מכך שיכריחו אותם להתחסן.

במקרה כזה ניתן לפתור את הבעיה על ידי הנפקה ומסחר ב"רישיון לחוסר חיסון". הדבר פותר את בעיית חוסר הבהירות בזכויות הקניין. המדינה רק צריכה לקבוע את מספר הרישיונות הניתנים. מן הסתם כמות הרישיונות צריכה להיקבע על סמך הידע המדעי (שעלול להשתנות עם הזמן). למשל, הסכנה בהידבקות מלא מחוסן לעומת סכנת ההידבקות ממחוסן, או רמת החסינות הנדרשת במדינה כדי להגיע לחסינות עדר. רישיונות אלו יסחרו בשוק. והבעלות עליהן תגיע לאנשים שמעריכים זכויות אלו יותר מאחרים.

הכותב הוא מרצה בביה"ס אריסון למנהל עסקים באוניברסיטת רייכמן ומומחה במימון חברות, ממשל תאגידי ושיטות מסחר