איזה שבועיים עברו על איחוד האמירויות. לא רק נפתלי בנט, כבוד גדול כשלעצמו. עלעול בעמודים הראשונים של עיתוני אבו דאבי ודובאיי מגלה את הצפיפות בלוח השנה:
■ ב־1 בדצמבר האמירויות ציינו את יום השנה ה־50 לכינון הפדרציה שלהן, מעיי ההריסות של האימפריה הבריטית. צילומים נוסטלגיים בשחור-לבן הזכירו לנו בין השאר שאז היה רק מלון אחד באבו דאבי, שהתאים לסטנדרטים בינלאומיים. עכשיו יש לה תכנית לחקר החלל החיצון.
■ ב־3 בדצמבר קפץ נשיא צרפת לביקור כדי לשווק 80 מטוסי ראפאל ו־12 מסוקי קאראקאל. היו נא סמוכים ובטוחים ששארל דה גול הגדול לא היה טס לפאתי המדבר, כדי למכור סידקית לשייח'ים. אבל משהו השתנה בחצי המאה האחרונה. נסיך הכתר של אבו דאבי מקבל את פני הנשיא, שניהם עוטים מסיכות.
■ ב־4 בדצמבר הזדמנו העירה, או הנסיכותה, ראש ממשלת רוסיה ושר החוץ של הודו. סגן נשיא האמירויות, השייח' של דובאי, מקבל את פני אורחו הרוסי עם מסיכה, בשעה שהרוסי אינו עוטה; נסיך הכתר של אבו דאבי מקבל את פני ההודי בלי מסיכה בשעה שההודי עוטה. האם יש לזה משמעות? ספק, אבל מי יודע. ראו להלן.
■ ב־6 בדצמבר קפץ היועץ לביטחון לאומי של האמירויות לטהראן. צילומו בחברת נשיא איראן מתפרסם בעמודים הראשונים. שניהם עוטים מסיכות.
■ ב־13 בדצמבר נחת נפתלי בנט. הם אינם עוטים מסיכות, אולי ביטוי של אמון הדדי. אל אח'באר הלבנוני, שופר מוסמך של החיזבאללה, מגיב בסרקזם. בתמונת שער עתירת פמיליאריות הוא שם בפי הנסיך את המלים "ישראל היא האוהל שלנו", הנלחשות בעודף דיסקרטיות על אוזנו של נפתלי בנט.
"שתי ארצותינו"
כמה ארצות פלירטטו באותו השבוע עצמו, בטונים של קירבה, עם איראן ועם ישראל? נשיא איראן, אבראהים ראיסי, אמר לאורחו, שייח' טחנון בן זאיד (אחיהם של נשיא האמירויות ושל נסיך הכתר), כי איראן להוטה "לשפר את היחסים". עיתוני האיחוד דיווחו למחרת, כי האיראני הביע את משאלתו ש"שום מכשול לא יוצב ביחסי שתי ארצותינו המוסלמיות".
מה לוחש שייח׳ זאיד על אוזנו של ראש הממשלה: ״ישראל היא האוהל שלנו״, לפי אל אח׳באר, שופר החיזבאללה בלבנון
אגב, יומיים לאחר התחסדותו של ראיסי, ממשלת האמירויות עשתה מעשה אטאטורק בטורקיה, והעבירה את סוף השבוע הרשמי משישי־שבת לשבת־ראשון, כמנהג הגויים.
כך או כך, היועץ לביטחון לאומי של איראן החרה־החזיק אחרי נשיאו, והכריז כי "יחסי ידידות חמים" עם האמירויות מוסיפים להיות בסדר הקדימויות של איראן. יועץ דיפלומטי בכיר של נשיא האמירויות, אנוור גרגאש, הכריז שממשלתו נוקטת צעדים ל"דה אסקלציה" של המתח עם איראן כ"חלק ממדיניות של העדפת דיפלומטיה על פני עימות".
ואז בא בנט.
ויום אחד לאחר בנט התפרסם בוושינגטון תוכנו של מכתב מממשלת האמירויות לממשל ביידן, המאיים להסתלק מעסקת ענק של 23 מיליארד דולר לרכישת מטוסי אף־35. הסיבה: עודף של דרישות אמריקאיות להגן על המטוסים מפני ריגול סיני.
השיחות על העסקה מושעות בזה, הודיע המכתב, מחמת "דרישות טכניות, הגבלות מבצעיות ריבוניות וניתוח של עלות ותועלת". 'וול סטריט ג'ורנל' היה הראשון שדיווח, ובעקבותיו באו כלי תקשורת אחרים. לפי הג'ורנל, האמריקאים הופתעו מעצם המכתב, מכותבו (המתואר כ"זוטר יחסית בממשלה". הדיווח אינו נוקב בשמו או בתפקידו), וגם בתאריך הגעת המכתב. ביום ד' עמדה להגיע לוושינגטון משלחת צבאית רמת דרג של האמירויות לשיחות בפנטגון.
״50 השנה הבאות מתחילות״ בעיתון בדובאיי
תכננו, ניסו, קיוו
על פניה, הדיפלומטיה של האמירויות נראית כמעט אחוזת תזזית. האם היא ניחנה בדרגה כזאת של עורמה, שהיא מסוגלת לשדר דבר והיפוכו במהירות כזאת ובתכיפות כזאת?
המשחק שמשחקת הפדרציה מעניין כשלעצמו, אפילו בשבוע שבו נסיך הכתר הסעודי עולה לרגל אל שנוא נפשו, האמיר של קטאר (ונראה בצילום משותף כמו עתה זה בלע מטאטא). נראה שגם הסעודים וגם האמירתים החמיצו את יעדיהם האסטרטגיים העיקריים.
■ הם תכננו לכרוע ברך על צווארה של קטאר, עד שתתחייב להיפרד לעולם ועד מן האחים המוסלמים ומטייפ ארדואן, ותסגור את אל ג'זירה לצמיתות.
■ הם תכננו להרוס את בעלי בריתה של איראן בתימן, החות'ים, במלחמת אוויר קצרה והרסנית. ארבע שנים אחר כך ברור שהם נחלו כישלון חרוץ.
■ הם ניסו להחליף את המשטר בסוריה. עכשיו הם שושביני החזרתו של בית אסד אל היכלי הליגה הערבית.
■ הם קיוו להחליף את המשטר בלוב, ולהשליט עליה את גנרל חליפה חפתר, "האיש החזק" של בנגזי. הם עשו יד אחת עם מצרים, עם רוסיה, עם צרפת, ונהנו מתמיכת ארה"ב. טורקיה תמכה בממשלת טריפולי. הניסיון להפיל את הממשלה הזו נכשל לחלוטין. האמירויות שינו את טעמן, ועברו לתמוך ב"ממשלת אחדות לאומית".
קשה להחליט אם זה רקורד של העזה, או של חוסר כשרון; אם הוא מלמד אותנו על כוחן הפוטנציאלי של האמירויות - או על קוצר ידן ועל מוגבלויותיהן הנתונות. הוא בוודאי מלמד שהן מוכנות להשתמש בכלים הנתונים להן, בייחוד בכסף ובנשק, אם כי גם בכוח אדם. חייליהן, או שכיריהן, לחמו וגם נפלו בתימן, לפני שהוצאו משם.
עיתון בדובאיי מציין את יובל האמירויות: ״היום שבו התאחדנו״, דצמבר 1971
קוסקו ליד אבו דאבי?
המסתורין של מדיניות החוץ האמירתית העמיקו סביב מחלוקת עם ארה"ב על אופי הקשרים המתהדקים בין האמירויות לסין.
הביון האמריקאי, העוקב בדאגה אחרי התחזקות יומרותיה הצבאיות של סין מעבר לים, גילה לפני שנה פעילות חשודה בנמל, 80 ק"מ צפונה מאבו דאבי. שם, ענקית הספנות הסינית Cosco הקימה רציף למכולות מסחריות. על יסוד מה שראו ושמעו, ואף כי הסינים עשו מאמץ להסוות את פעילותם, האמריקאים הגיעו למסקנה שפעילות הבנייה נועדה לשרת צרכים צבאיים עתידיים.
האמירויות אמרו שאין להן כל מושג, וזה מכל מקום לא היה חלק מן ההבנה עם סין. בשבוע שעבר הן הודיעו, כי הן מפסיקות את פעולת הבנייה. הדעת נותנת שהן באמת לא ידעו.
אבל אין זו הדוגמה היחידה להתקרבות פוליטית ואסטרטגית של האמירויות אל סין. הן מוצאות את עצמן עכשיו מאותו הצד של המתרס במלחמת האזרחים האתיופית. בייג'ינג מביעה תמיכה תקיפה בראש הממשלה אבי אחמד, שהצית את המלחמה בתקוות־שווא לניצחון קל ומהיר; והאמירויות, לפי שורה של מקורות, התחילו לספק נשק לממשלת אחמד, כולל מל"טים. ארה"ב אינה נוקטת עמדה במלחמה, אבל היא מבקרת בחריפות את התנהלות אבי.
"ספרטה הקטנה"
לאמירויות יש כוח צבאי שהרשים בשעתו משקיפים אמריקאים. חיילי האמירויות מתאמנים במדבר מוהאבי, בקליפורניה. לוחמי קומנדו שלהן הצטרפו אל הצבא האמריקאי באפגניסטן הרבה לפני התבוסה. גנרל ג'יימס מאטיס, לימים שר ההגנה בממשל טראמפ, קרא לאמירויות "ספרטה הקטנה". המקורית, היוונית, היתה מדינת קסרקטין קטנה, שהרוב הגדול של תושביה היו עבדים, וכישרונותיה הצבאים הנחילו לה השפעה דיספרופורציונלית על הפוליטיקה של יוון.
אולי פניות הפרסה של אמירי המפרץ הן ביטוי מבורך של פרגמטיות. שוטים הם אלה שאינם מתקנים מסלול בשעת סערה. אבל עודף גמישות עלול לעורר מפעם לפעם את הרושם שאולי אין כלל מסלול. למזלם של האמירים, איש אינו מבקש מהם דין־וחשבון; ואלה הזקוקים להם מבורכים בדרגה גדולה של נכונות להבין ולסלוח.
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/yoavkarny-globes
ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny
כתבות
ני"ע
