נמאס לכם מגוגל ואפל? תתרגלו, הן לא הולכות לשום מקום

בכל שנה, בחורף, אנליסט הטכנולוגיה הנודע בנדיקט אוונס מפרסם מצגת עתירת שקפים שבה הוא מנסה לזהות את הטרנדים הגדולים של הענף. אלה מצגות מלאות מספרים, גרפים ונתונים, ולפעמים גם אמירות של גדולים בתעשייה, שהיו נכונות לשעתן וכעת אפשר לבחון מחדש. במצגת שפרסם החודש למשל הופיע הציטוט: "האם הצבא האלבני הולך להשתלט על העולם? לא נראה לי", שאמר בזלזול ג'ף בווקס, מנכ"ל ענקית המדיה טיים וורנר, אי שם בשנת 2010. הוא דיבר על נטפליקס.

11 שנים מאוחר יותר נטפליקס היא מעצמת סטרימינג עולמית, ששווה 270 מיליארד דולר, ואילו טיים וורנר הפכה לחטיבה של חברת התקשורת, שבלעה אותה ב־2018 ועכשיו מתכננת לפלוט אותה בחזרה לעולם.

"במקום למכור כלי חשבונאות לחברות הגדולות, ענף הטכנולוגיה עבר להחליף את החברות האלה", כותב אוונס באותה המצגת. הוא לא הראשון שמציע את התובנה הזאת, כמובן. "התוכנה אוכלת את העולם" הכריז כבר לפני עשר שנים המשקיע רב־העוצמה מרק אנדריסן, שאוונס גם כיהן כשותף בקרן ההשקעות שלו אנדריסן הורוביץ (a16z).

בעשור שחלף מאז, הנבואה הזאת החלה להתגשם, כשמגזר הטכנולוגיה לוטש את עיניו אל דגים יותר ויותר שמנים. משוק המוזיקה והספרים (ששוויו 111 מיליארד דולר לפי ההערכות של אוונס) עברו חברות הטכנולוגיה לנגוס בפרסום ושיווק (שוק של יותר מטריליון דולר), קמעונאות (יותר מ־20 טריליון) וכלל הוצאות הצריכה בעולם. בימים אלה למשל חברת האופנה המקוונת הסינית שי־אין משתלטת באופן מסחרר על שוק האופנה המהירה. "מה שהאינטרנט עשה למוזיקה או לעיתונים קורה עכשיו לכל היתר", מוסיף אוונס.

כל אלה הם מספרים גדולים, אם כי בשנים האחרונות כבר התרגלנו לטריליונים שמתעופפים לכל עבר. מה שמעניין לא פחות באותה המצגת הוא קבועי הזמן: בעמק הסיליקון אוהבים לדבר על הצורך "לזוז מהר ולשבור דברים" (כפי שניסח זאת מארק צוקרברג). אבל אוונס מבקש להדגיש: התפשטות הטכנולוגיה בעולם - או ליתר דיוק, מהפכת האינטרנט והמחשוב שמגיעה מעמק הסיליקון, שאותה אוונס מכנה בפשטות "טק" - היא תהליך ממושך ביותר.

אפשר לראות את השפעות הטכנולוגיה בכל מקום. אבל לקח לה זמן להגיע. בהתחלה היו מחשבי מיינפריים שמילאו חדרים שלמים ורק חברות גדולות יכלו להרשות לעצמן; אחר כך הגיעו מחשבים אישיים, שכל החברות יכלו להרשות לעצמן; האינטרנט כבר שירת את מעמד הביניים; והיום הסמארטפונים בכיסים של כולם. זה לקח 50 שנה.

מה שמביא אותנו לשלב הנוכחי, שלפי אוונס ימשיך ללוות אותנו עוד תקופה ארוכה: המהפכה הטכנולוגית שנולדה בעמק הסיליקון פולשת לעוד ועוד תחומים. "מה שהאינטרנט עשה למוזיקה או לעיתונים קורה עכשיו לכל היתר", הוא אומר. בימים אלה למשל חברת האופנה המקוונת הסינית שי־אין משתלטת באופן מסחרר על שוק האופנה המהירה.

כדי להמחיש את המהפכה הזאת משתמש אוונס בתעשיית הרכב. את המצגת שלו הוא חותם באיור משנות החמישים: שורות שורות של מכוניות ממלאות את מגרש החניה של מרכז קניות עצום, שבמרכזו חנות של ענקית הקמעונאות סירס. בסוף שנות החמישים, כותב אוונס, יצרניות הרכב ג'נרל מוטורס, פורד וקרייזלר היו אחראיות ל־20% מהרווחים של כלל החברות במדד פורצ'ן 500.

אבל האיור ממחיש שהמכוניות האלה היו רק חלק מהמהפכה הכלכלית. הן היו הטכנולוגיה שסביבה התגבשה צורת חיים שלמה: הפרברים האמריקאיים שבפאתיהם מרכזי קניות עצומים עם חנויות עוגן כמו סירס או וולמארט. המכונית הייתה הטכנולוגיה שאפשרה את כל זה, הקניונים לא היו קמים בלעדיה. זו הייתה הפעם הקודמת, לפי אוונס, שבה הטכנולוגיה שינתה את פני הכלכלה והחברה כולה.

ולא רק זה. מהפכת הרכב גם הייתה ריכוזית מאוד: ב־25 השנים הראשונות של התעשייה הזאת בארה"ב נוסדו 400 יצרניות רכב שונות. על רובן המכריע לא שמענו. קצת יותר משני עשורים לאחר מכן, ב-1920, כבשו את שוק הרכב האמריקאי שלוש חברות ענק - ג'נרל מוטורס, פורד וקרייזלר. רשימה קצרה מאוד, מהר מאוד.

את הנתונים האלה מביא בן תומפסון, גם הוא אנליסט טכנולוגיה בעל שם, בניוזלטר שלו "Stratechery". והוא עושה את זה כדי להמחיש נקודה חשובה: בעשורים האחרונים התרגלנו לחשוב על שוק הטכנולוגיה במונחים של שיבוש - גלים של חדשנות ושינוי שבכל אחד מהם מגיעה מתחרה חדשה שמדיחה את החברה שמושלת בצמרת הטכנולוגיה. מה שנקרא דיסרפשן.

קודם הייתה IBM, מלכת מחשבי המיינפריים; היא הודחה על ידי מיקרוסופט, שמערכת ההפעלה שלה שלטה בעולם המחשבים האישיים; וזו איבדה את מעמדה בצמרת לטובת גוגל ואפל, שהשתלטו על שוק הטלפונים הניידים. לפי הדפוס הזה אפשר לצפות שבעתיד הלא רחוק נראה את המתחרות החדשות מדיחות את אפל וגוגל. שיבוש הוא שם המשחק, ועם כל דור טכנולוגי חדש מגיעה חברה חדשה לצמרת, ואיתה דמויות גדולות מהחיים: סטיב ג'ובס, ביל גייטס, לארי פייג' וסרגיי ברין, ג'ף בזוס. והרשימה, לכאורה, נמשכת.

אבל מה אם ההיסטוריה מציעה לנו לקח אחר? מה אם כמו בראשית שוק הרכב, בשלב מסוים מסתיימת מלחמת הכול בכול ומסתמנות מנצחות ברורות? "יכול מאוד להיות", כותב תופמסון, "שחברות הענן והמובייל הנוכחיות - אמזון, מיקרוסופט, אפל וגוגל - הן הג'נרל מוטורס, פורד וקרייזלר של המאה ה-21". במילים אחרות אולי עידן השיבוש מסתיים, לפחות במובן אחד: הענקיות ששולטות בתחום הטכנולוגיה לא יוחלפו כל כך מהר.

כוכבית: הקורונה

למה בעצם תומפסון חושב שעידן השיבוש, ששלט בטכנולוגיה כבר עשורים, מתקרב לקצו? ההסבר שלו פשוט. כאשר לוקחים צעד אחורה, אפשר לזהות דפוס ששולט בשינויים הטכנולוגיים בעשורים האחרונים.

בראשית היה מחשב המיינפריים, שישב לו בחדר משלו. כדי להשתמש בו היה צריך בדרך כלל לשריין חלון זמן, להגיע פיזית לחדר שבו הוא יושב, להזין אליו את התוכנה ולהריץ אותה. בהמשך הגיעו המחשבים האישיים, שישבו על השולחן שלנו בעבודה (ועדיין נמצאים שם למען האמת), מחוברים לרשת של העבודה. בשלב הזה כבר לא צריך להמתין לתורנו להשתמש במחשב, ועדיין, צריך להיות ליד השולחן. ואז מגיעות שתי התפתחויות: הטלפון הנייד ומחשוב הענן. יחד המשמעות שלהן היא שאנחנו יכולים להשתמש באפליקציות ולגשת למידע מכל מקום בעולם, ובכל רגע נתון - כל עוד יש לנו קליטה וסוללה.

וזהו: זה סוף המסע, לפי תומפסון. כל ההתפתחויות הטכנולוגיות מובילות אותנו באופן טבעי לרגע הנוכחי, שבו אנחנו יכולים להיות מחוברים תמיד ובכל מקום. זה היעד שאליו הובילה ההתפתחות הטכנולוגית של העשורים האחרונים, ואין בהכרח סיבה לצפות לעוד מהפכים, עוד שיבוש ועוד חברות שישתלטו על השוק. זו גם הסיבה שהחברות ששולטות היום על המובייל והענן יישארו איתנו, לפי דעתו, בדיוק כמו ג'נרל מוטורס, פורד וקרייזלר, ששלטו בשוק הרכב במשך עשורים. זה מה שההיגיון הטכנולוגי והכלכלי אומר.

לניתוח הזה, שאותו פרסם לראשונה בתחילת השנה שעברה, תומפסון הוסיף לאחרונה כוכבית. הקורונה, שגרמה לנו להישאר בבית, גם העבירה חלק ניכר מהחיים החברתיים ומחיי העבודה שלנו אל הרשת. אנחנו צריכים להיות אונליין, אבל לא בהכרח לעבור ממקום למקום. זה אומר שאולי הטלפון הנייד הוא לא סוף הסיפור, אולי יש דרכים טובות יותר להתחבר לעולם הדיגיטלי.

אחת מהן היא משקפי מציאות מדומה למשל. זה כמובן החזון של מארק צוקרברג, שמנסה לקדם את חזון המטאוורס. אבל למטאוורס ייקח זמן להתממש - אם בכלל. ובינתיים, המציאות הדיגיטלית הנוכחית - שלפי תומפסון עשוייה ללוות אותנו עוד זמן רב - מפעפעת אל אזורים מתרחבים והולכים של הכלכלה, ומעצבת אותם מחדש. ומי ששולט בליבת הטכנולוגיה הזאת הן אותן קומץ חברות. כשתומפסון הציע לראשונה את הניתוח הזה, לפני כמעט שנתיים, זה היה כתגובה לטענה של אוונס על השיבוש שעוד יגיע. כיום נראה שהם חושבים בצורה די דומה.

 
אבל בינואר השנה התרחש משהו שיכול להטיל ספק בתפיסה הזאת: המונים הסתערו על גבעת הקפיטול בוושינגטון בשידור חי. זה אירוע שזעזע לא רק את הציבור האמריקאי, אלא גם את ענקיות הטכנולוגיה. התגובה שלהן הייתה מהירה: טראמפ איבד את הגישה שלו לטוויטר ולפייסבוק, מה שנקרא דה־פלטפורמינג. אבל לא רק הוא איבד גישה: גם פרלר, הרשת החברתית ששימשה את תומכי טראמפ, כולל מהימין הקיצוני, איבדה את הגישה שלה לשירותי הענן של אמזון.

תומפסון חושב שאולי תהיה כאן קריאת השכמה: היכולת של פייסבוק, טוויטר או אמזון להחליט מי ישתמש בשירותים שלהן ומי לא מעידה על הכוח הרב שהצטבר בידיהן.

ולדעתו, תגובת הנגד עוד תגיע, בדמות "סירוב של אנשים, חברות ומדינות ברחבי העולם להיות נתונים לחסדיהן של קומץ ענקיות אמריקאיות". ולכן, בניתוח שלו, ייתכן שהמבנה הריכוזי של עולם הטכנולוגיה הוא דווקא לא המילה האחרונה, גם אם ההיגיון הכלכלי מוביל לשם. יכול להיות שהמילה האחרונה תהיה שייכת לפוליטיקה, ולא לכלכלה.

בתרחיש כזה, לפי תומפסון, הרצון לברוח מהריכוזיות יוביל בסופו של דבר לחזרה למבנה מבוזר ולפרוטוקולי תקשורת פתוחים, כמו בחזון המקורי של האינטרנט, שנולד מתוך מחשבה על שרידות ופיזור, בלי צווארי בקבוק. וזה תהליך שייקח שנים.

האם תומפסון צודק? שאלה טובה. כי צריך לזכור שבסופו של דבר לממשלות דווקא נוח שיש כמה חברות שמרכזות בידיהן כמות עצומה של נתונים. כפי שהסבירה בראיון ל־G בשנה שעברה חוקרת האינטרנט שושנה זובוף, בשנים שאחרי פיגועי התאומים הממשלות הבינו שחברות האינטרנט יכולות לספק לממשלות גישה לנתונים שלא יכלו להפיק בעצמן, ובמיוחד אם הן יושבות על צמתים שדרכם עובר המידע. יש יתרונות לריכוזיות.

ובעצם, גם תומפסון עצמו הודה (בפוסט שפרסם לפני חודשיים) ש"אולי יש יותר עדויות לסינרגיה בין הממשלה לבין הטק ממה שנדמה". ואם זה המצב, אולי עדיף לממשלות לוודא שהן שומרות בידיהן מידה של שליטה על מה שקורה בפלטפורמות של חברות הטכנולוגיה, במקום לנסות לפרק אותן לגמרי. ואנחנו אפילו רואים הצעות חוק ברוח הזאת מקודמות לאחרונה בישראל (למשל חוק הפייסבוק שעבר לאחרונה בקריאה טרומית, ויאפשר להסיר תוכן פוגעני מהרשת בצו שופט).

"לעתיד ייקח זמן להגיע"

אז האם עידן השיבוש מאחורינו, והשליטה בעולם הטכנולוגיה תהיה נתונה בידי כמה חברות ענק? לפי תומפסון, כאמור, זו התוצאה ההגיונית של מה שהוא מכנה "הפרדיגמה הטכנולוגית הנוכחית", שמגיעה לשיאה בחיבור בין הנייד לענן.

אבל כפי שהוא מדגיש, העובדה שמספר חברות מצומצם השתלט על חלק ניכר מעולם הטכנולוגיה לא אומרת בהכרח שהטכנולוגיה תפסיק לעצב מחדש את הכלכלה: בדיוק כפי שהופעת המכונית המשיכה לעצב מחדש את הכלכלה והחברה גם עשורים אחרי ששלוש הענקיות השתלטו על שוק הרכב האמריקאי. וכפי שאוונס אומר, יש מקום לעוד הרבה חברות שיקומו וירתמו את הטכנולוגיה הזאת לעוד ועוד מקטעים של הכלכלה.

אבל מה אם תצוץ פרדיגמה אחרת, טכנולוגיה חדשה שפועלת לפי היגיון אחר לגמרי? אם כבר הזכרנו מילות באזז כמו המטאוורס, שלא ברור מה יתגשם מהן בפועל, שווה להזכיר בשלב הזה גם את הקריפטו, או ליתר דיוק, ווב 3.0. זה נושא לכתבה נפרדת, אבל על קצה המזלג, הרעיון הוא להשתמש בטכנולוגיה שמאחורי המטבעות הדיגיטליים כדי לבנות תשתית טכנולוגית פתוחה ומבוזרת שתאפשר גם להקים ארגונים עסקיים מבוזרים שבהם הכוח עובר לידי המשתמשים, בלי חברות ששולטות על צווארי בקבוק וגורפות לידיהן את הרווחים.

זה חזון שעדיין נמצא בשלבי ניסוח, אבל ברמה העקרונית לפחות הוא נפרד ממהפכת המחשוב שעליה מדבר תומפסון. או כמו שהוא מנסח את זה, מדובר בפרדיגמה חדשה, שכבר מתחילה למשוך לא מעט תשומת לב וכסף. ועדיין: יכולים לחלוף עשורים עד שהיא תיכנס לחיינו באופן גורף. בין הופעת המעבדים של אינטל לבועת הדוט.קום עברו 30 שנה.

גם אוונס, במצגת שלו, מדבר על ווב 3.0, באותם מונחים בדיוק. "לעתיד", הוא מזכיר, "יכול לקחת הרבה מאוד זמן להגיע". ואולי הוא גם לא יגיע. לעולם הקריפטו יש "חזון משיחי של הטכנולוגיה", עם לא מעט סממנים דתיים - והוא גם חולק מאפיינים משותפים עם תרמיות פונזי. מי שנכנס ראשון מרוויח יותר. צריך לחכות ולראות אם החזון הזה יתממש - ואיך.