תנאי מוקדם להקלה ברגולציה: החמרת האכיפה והענישה

אתחיל באנקדוטה. כשעבדתי בשרות הציבורי, קיבלנו כל קיץ מכתב ממחלקת משאבי אנוש שמבשר על השתתפות המדינה בעד 300 שקל מעלות קייטנה אחת לכל ילד. לא המון כסף, וגם משלמים על זה מסים, אבל בהחלט מצדיק מילוי טופס. צריך גם להגיש קבלה רשמית, אז פניתי לקייטנה שתיתן קבלה כזאת. קיבלתי והגשתי. הבקשה נדחתה: צריך צילום של אישור משרד החינוך שהקייטנה מוכרת.

סביר. פניתי בשנית לקייטנה. לקח להם זמן למצוא את האישור (כי כבר ספטמבר והם התפזרו), אבל בסוף קיבלתי, צרפתי, והגשתי שוב. שוב נדחה: איך אנחנו יודעים שלא נרשמת לקייטנה, שילמת, ביטלת, וקיבלת זיכוי, נאמר לי. תביא מכתב מהקייטנה שהילד שלך באמת היה שם; מצטערים, זה לא אנחנו - אלו הוראות נציבות המדינה שחלים על כל עובדי המדינה. בשלב הזה כבר ויתרתי - כבר אוקטובר ולא נעים לפנות לקייטנה בשלישית. בכל זאת רק 300 שקל, ועוד משלמים על זה מסים. ושנה אחרי זה, חוזר חלילה, וגם שנה אחר כך.

אז מסתבר שלמרות שהייתי עובד ציבור, ולמרות שמדובר בסכום פעוט יחסית, ולמרות שסיפקתי קבלה, לא מספיק שאחתום על טופס שמצהיר שבאמת הילד שלי הלך לקייטנה ולא ביטלתי וקיבלתי החזר. כי אולי אני משקר, אין דרך יותר יפה להגיד את זה.

בסיפור הקטן הזה טמון השורש של הרבה מבעיות עודף הבירוקרטיה והרגולציה בישראל. מנטרה שחוזרים עליה רבים מהעוסקים בניסיונות להפחתת הנטל הרגולטורי בישראל הוא שצריך לעבור מרישוי מראש לפיקוח בדיעבד.

מה זה אומר? במקום שיבואן, נניח, יצטרך לקבל אינספור אישורים מראש שהוא עמד בכל רגולציות היבוא (ובזמן שזה נבדק, הוא משלם דמי אחסון בנמל והסחורה שלו מאבדת ערך), הוא יצהיר שעמד בכל תנאי היבוא ויוכל להכניס את הסחורה מיד. אם הסתבר ששיקר, הוא ייענש. כנ"ל בעל עסק חדש שיוכל להצהיר על עמידה בנהלים מסוימים בלי שאלו ייבדקו מראש.

עיבוי מנגנון הפיקוח

נשמע הגיוני, וזה נהוג בהרבה מדינות. אבל הרבה רגולטורים מאוד סקפטיים כלפי הגישה הזאת: פיקוח בדיעבד יכול לעבוד רק אם יש אכיפה יעילה בדיעבד כלפי מי שלא הצהיר אמת. הם צודקים. וזה לא שישראלים באופן מולד פחות ישרים מבהרבה מדינות אחרות. אבל אנחנו, כמו כולם, מגיבים לתמריצים. כדי שיהיה תמריץ לדבור אמת, צריך שיהיה סיכוי שמי ששיקר ייתפס, וגם נחוצה סנקציה מספיק חמורה לנתפסים.

לגבי הסיכוי להיתפס, מעבר לשיטת אכיפה בדיעבד מחייב עיבוי מנגנוני הפיקוח. אמנם הקמת מנגנונים כאלו תהיה כרוכה בעלויות ראשוניות למדינה, אבל לאורך זמן זה הרבה יותר זול מרישוי מראש כי הפיקוח בדיעבד הוא מדגמי. עם זאת, כל עוד הפיקוח מדגמי, כדי ליצור הרתעה מספקת צריך גם סנקציה חמורה מספיק למי שנתפס בשקר. אבל כיוון שסנקציות כאלו לא נהוגות כאן, התפתחו נורמות בישראל לפיהן לשקר למדינה נחשב על גבול הנורמטיבי.

ונחזור לסיפור הקייטנה: אם מדינת ישראל חוששת שאשקר בטופס רשמי בשביל 300 שקל (לפני מס), ומוכנה להשית נטל בירוקרטי כבד כדי למנוע זאת, כנראה שאין הרבה הרתעה. אולי הסיכוי להיתפס במקרה הזה קטן, אבל עם עונש משמעותי, אף אחד לא היה לוקח את הסיכון הזה.

גם לענישה יש גבולות

אז מה המסקנה? כל עוד לא תהיה ענישה ראויה למי שמשקר במסמכים רשמיים ונתפס, יהיה קשה מאד להפחית את הנטל הביורוקרטי והרגולטורי. זה נכון להרבה תחומים, כמו למשל מיסוי וחוקי בנייה. וזה רלוונטי גם לדיון שמתנהל בימים אלו על איכוני השב"כ: אם היו מענישים באופן חמור מי שנותן מידע כוזב למשרד הבריאות, אולי הדיון הזה מלכתחילה היה מיותר. אבל ברגע שאין ענישה חמורה, הנחת העבודה היא שאי אפשר להאמין להצהרות אזרחים, וזה עשוי לחייב צעדים קיצוניים כמו איכוני שב"כ לאזרחים תמימים.

ברור שגם לענישה חמורה יש חסרונות. לעיתים קשה להבחין בין מי ששיקר לבין מי שטעה בתום לב, כלומר תהיה גם ענישת שווא. זה אומר שגם לענישה יש גבולות. אבל לא נראה שכרגע נעשה האיזון הנכון בישראל בין הסכנה לענישת שווא לבין הנטלים הבירוקרטיים והרגולטוריים הכבדים, לעיתים מנשוא, שהם תוצאה ישירה של הענשת חסר.

הכותב הוא ד"ר לכלכלה ושימש בעבר ככלכלן הראשי של רשות התחרות וכממלא-מקום הממונה