עם כל הכבוד לאינטרסים: לפעמים מדינות לא יכולות לשתוק

הנרי קיסינג'ר אמר פעם, וצוטט מאז עד זרא, ש"לישראל אין מדיניות חוץ, רק מדיניות פנים". אינני בטוח שהוא צדק. אני הייתי מציע תחליף: לישראל אין יחסי חוץ, יש רק קשרים דו-צדדיים. מה ההבדל? היא אינה מתעניינת, לא ברצינות, במשוואות גלובליות מורכבות. היא מעוניינת רק ברווח המיידי שהיא יכולה להפיק ממערכות יחסים עם מדינות אינדיבידואליות. ממילא אין לה חישוקים ואין לה עכבות.

זו כמובן אינה תגלית גדולה. ארצות משתדלות לקדם את האינטרסים הלאומיים שלהן. פרגמטיות, לא אידיאולוגיה, היא האמצעי. אבל זה אינו פוטר ארץ מן הצורך להעמיד את עצמה בקונטקסטים רחבים, ולשקול מפעם לפעם עמדות שמתיישבות עם משהו הנעלה אפילו יותר מאינטרס לאומי.

מה יכול להצדיק את העדפת ה"נעלה" על ה"מועיל"? כנראה רק נכונות לצקת מידה של מטאפיזיקה, של אמונה, או של אתיקה, אל הדיון הציבורי; וגם הצורך התקופתי להתבונן במראה מבלי להיבהל.

להגן על הדמוקרטיה

ישראל מצאה את עצמה בשבוע שעבר בחבורה מיוחסת למדי של 110 ארצות, שהנשיא ביידן הזמין לוועידה וירטואלית של הדמוקרטיות. הנשיא הזה העמיד את ההגנה על הדמוקרטיה במרכז מדיניות החוץ שלו. זו אינה מליצה שדופה. הדמוקרטיה צריכה הגנה, מפני שהיא נמצאת בנסיגה. והיא נמצאת בנסיגה לא רק מפני שמתמעט והולך מספר הארצות הרשאיות לטעון שהן דמוקרטיות, אלא מפני שבין הדיקטטורות יש סיפורי הצלחה כלכליים מרשימים, המעמידים לכאורה בספק את התיימרותן של הדמוקרטיות להציע את שיטת הממשל היעילה ביותר.

לא הוזמנו אל הפורום הזה סין, רוסיה, טורקיה, רוב ארצות אסיה, רוב ארצות אפריקה, רוב ארצות אמריקה המרכזית. ישראל היא המדינה היחידה במזרח התיכון שהוזמנה. זה כמובן מתאים לדיפלומטיה הישראלית ולדימוי העצמי. "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון", אבל מה זה בדיוק אומר?

האם לדמוקרטיה צריכים להיות יחסים מיוחדים עם דמוקרטיות אחרות? האם היא צריכה להעדיף את חברתן? האם עליה לקבל סיכונים כלשהם בהגנה על הרעיון הדמוקרטי? למשל, האם ישראל צריכה להצטרף אל ארה"ב, אל בריטניה, אל קנדה, אל אוסטרליה ואל אחרות בחרם דיפלומטי על אולימפיאדת החורף בסין?

את החרם יזמה ארה"ב, במחאה על "רצח עם" בחבל שינג׳יאנג בצפון-מערב סין. זה מקום מושבם של בני המיעוט האויגורי, מוסלמים דוברי לשון טורקית, שהדיקטטורה הסינית חושבת למסוכנים. כלי תקשורת וארגוני זכויות אדם במערב חשפו בשנים האחרונות דיכוי שיטתי של האויגורים, כולל כליאת המונים במחנות ריכוז.

הזיווג של ספורט ופוליטיקה, או ההפרדה ביניהם, היו תמיד בעייתיים. דיקטטורות משתמשות במאורעות ספורט המוניים לצורכי יוקרה ולשם הסחת דעת. קיסרי רומא התחילו בזה. העולם נהר לברלין ב-1936, אף כי מחנות ריכוז כבר נפתחו ברחבי גרמניה, אסירים פוליטיים מילאו אותם, ויהודים היו נתונים לחוקי נירנברג. האולימפיאדה עצמה התנהלה כסדרה, אבל שימשה את היטלר להפגנה מרשימה של כוח ושל פופולריות.

"המשחקים האולימפיים משאירים זוהר של גאווה ברייך", הייתה הכותרת בסיום האולימפיאדה. לא בביטאון המפלגה הנאצית, אלא ב"ניו יורק טיימס". נשיא הוועד האולימפי, אברי בראנדג׳, אמריקאי, תקף את "הקנוניה הקומוניסטית-יהודית" להחרמת המשחקים. הוא עמד בראש הוועד עד 1972.

ב-1980 ברית המועצות אירחה את המשחקים. חצי שנה לפני פתיחתם הצבא הסובייטי פלש לאפגניסטן. ארה"ב יזמה חרם של אולימפיאדת מוסקבה. המשחקים נערכו גם בהיעדר המחרימים, אבל יותר מ-60 ארצות נעדרו. זו היתה פגיעה קשה ביוקרת המשטר.

ישראל הצטרפה לחרם על משחקי מוסקבה. לכאורה, זו היתה החלטה קלה. היחסים עם ברית המועצות עמדו בשפל עמוק. אבל דווקא ב-1979 גבר זרם היהודים היוצאים. לישראל היה מה להפסיד מהחרמת ברית המועצות ומן ההחמרה במלחמה הקרה בין מזרח למערב. אבל לא היתה לה ברירה.

הפעם לא מדובר בהחרמת המשחקים בתור שכאלה. ספורטאים אמריקאיים ובריטיים וקנדיים יגיעו לסין. רק דיפלומטים יחרימו את האולימפיאדה. אבל חמת הסינים בוערת בהם להשחית, בין השאר מפני שחימה בוערת הפכה לברירת המחדל של הדיפלומטיה הסינית בשנים האחרונות.

האם ישראל יכולה להרשות לעצמה להצטרף למחאה הדיפלומטית נגד הדיכוי בסין? האם ישראל יכולה להרשות לעצמה שלא להצטרף? האם ישראל יכולה להסתכן בניכורה של מעצמת-על, ששריריה המדיניים והצבאיים מתחילים להתקרב אל שריריה הכלכליים? האם ישראל יכולה להחשות כאשר מיליון בני אדם נכלאים במחנות כפייה בגלל דתם ולשונם?

סדרת חינוך קטנה

אני קורא בחשבון הטוויטר של חבר הכנסת ולדימיר בליאק דברי הלל לשר החוץ. "מה ש @yairlapid הצליח לעשות במשרד החוץ [...] ב-6 חודשים בלבד - זה פשוט בלתי נתפס. איזו תנופה מדהימה".

הנה מה שמר לפיד לא הצליח, מפני שלא ניסה: להעמיד את הדילמות של מדיניות החוץ על סדר היום. בהכרח מוגבלת היא יכולתה של ממשלת ההפכים לחולל שינויים כמעט באיזשהו עניין. אבל שריה יכולים לנצל את תשומת הלב, שהרף העין המיניסטריאלי מעניק להם, כדי להרביץ איזו סדרת חינוך קטנה.

שר החוץ יכול לקיים שיחה עם הציבור על מקומם של ערכים בדיפלומטיה, שתביא בחשבון את הצורך לחרוג מפעם לפעם מן ההגדרה הצרה ביותר של אינטרסים. אולי נגזר על ישראל להיות יום אחד וסאלית סינית. אולי זה ייגזר על חלק ניכר מ-110 הדמוקרטיות בוועידה הווירטואלית של הנשיא ביידן. אבל זה עדיין לא קרה.