הביצים בישראל מהיקרות בעולם בגלל תכנון השוק ע"י המדינה. הגיע הזמן לשינוי יסודי

ישראל היא המדינה הרביעית הכי יקרה בעולם במחיר לקרטון ביצים, כאשר מעליה נמצאות רק שווייץ, איסלנד ונורבגיה, זאת על פי נתוני Numbeo המשווה מחירים בין מדינות. הסיבה למחיר הגבוה (שלעיתים מלווה גם במחסור בשוק המקומי) הוא הרגולציה והפיקוח ההדוקים.

שוק הביצים בישראל מתוכנן מקצה לקצה על ידי הממשלה, והרגולציה בו נשלטת הן על ידי משרד החקלאות, הן על ידי ארגון מגדלי העופות והן על ידי המועצה לענף הלול. מי שרוצה לגדל תרנגולות מטילות ולמכור ביצים צריך לקבל רישיון גידול, מה שמכונה: "מכסה". מי שיגדל יותר מעשר מטילות ללא אישורים מתאימים, או מי שהותר לו לגדל עופות אבל ימכור יותר ביצים משהותר לו - מסתכן בקנס כספי.

מצד שני, במשרד החקלאות ובמועצת הלול לא מחלקים את המכסות בצורה אקראית או בשיטת כל הקודם זוכה, אלא תוך שקילת שיקולים לאומיים וכלכליים, בהם חיזוק ההתיישבות בגליל העליון ובאזורי פריפריה אחרים.

למעשה, 65% ממגדלי הביצים בישראל נמצאים בגליל (אך חלק נכבד מהם מכר או השכיר את מכסתו לטייקונים בענף זה באזור המרכז...), ורוב מוחץ של המגדלים עובדים במשקים משפחתיים, בבעלות משפחות יהודיות, וזאת על אף שאזור הגליל מיושב גם בערבים, דרוזים וצ'רקסים.

יש בכך מידה רבה של אי צדק, במיוחד לאור העובדה שהחוק מתיר, במקרים מסוימים, להעביר מכסת ביצים בירושה, להשכירה ואף למוכרה לאחר.

כדי להגן על הייצור המקומי המתוכנן, מונעת המדינה יבוא ביצים מחו"ל באמצעות מכסי מגן: המכס המוטל על יבוא ביצה אחת הוא 30 אגורות ליחידה, כך שאם יבואן קונה ביצה מלולן תורכי בעלות של חצי שקל, הוא ישלם עליה מסי יבוא (מכס ומע"מ) בסכום כולל של כ-64 אגורות.

במילים אחרות, מחירה של הביצה שנרכשה ב-30 אגורות עולה, ביציאה מהנמל, לכשקל אחד. כיוון שמחירו של מארז בן תריסר ביצים צריך להימכר לצרכן בלא יותר מ-11.30 שקלים, ברור שיבוא ביצים מחו"ל יסתיים בהפסד, ולכן אין יבוא. על אף האמור, מעת לעת, כאשר מורגש מחסור בביצים מתוצרת מקומית, מעניק משרד החקלאות רישיונות יבוא בפטור ממכס לכמה משווקים נבחרים, ורק אז ניתן לייבא ביצים לישראל.

אם לא די בכך, הביצים המשווקות בישראל הן מתוצרת נחותה. מעת לעת מתפרסם דוח של השירותים הווטרינריים במשרד החקלאות, ממנו אנחנו לומדים שחלק לא מבוטל מהמטילות שנבדקו בלולי הביצים בישראל נגועות בחיידק הסלמונלה ושהביצים שנבדקו נמצאו נגועות בחיידק. הוסף לכך את העובדה שחוק הגליל מ-1988 קובע שאנחנו אנוסים גם לסבסד את בעלי הלולים, המתחזקים ענף שנחשב בתת פיתוח טכנולוגי לעומת ענפים מקבילים בחו"ל, ויוצא שאנחנו משלמים ביוקר על תוצרת נחותה.

השנה ביקשה חווה שאני מייצגת, "אורגני גרין" שמה, לנצל את הפרצה בחוק המועצה לענף הלול. סעיף 35 לחוק קובע, שמשפחה יכולה לגדל עד 10 תרנגולות לשימוש עצמי. "נהדר!", חשב לעצמו רפי דיין, המנהל והבעלים של החווה, "נקים לול קהילתי, לכל משפחה יהיו בלול עד 10 תרנגולות מטילות".

אבל על אף ששר החקלאות מצהיר תחת כל עץ רענן כי בכוונתו לבטל את משטר המכסות, מועצת הלול ומשרד החקלאות שמו ברקס: "זהו מדרון חלקלק שיש בו כדי לאתגר את משטר המכסות, שהוא ממש חשוב וחיוני", הם כתבו בתגובתם לבג"ץ.

אם מדיניות ההסדרה הממשלתית של ענף הלול הייתה מביאה לאספקה שוטפת של ביצים במחיר תחרותי לכל בית בישראל - דיינו. אם מדיניות זו הייתה מאפשרת להסתמך על תוצרת מקומית בלבד - דיינו. אם בזכות המדיניות הזו היינו מקבלים את הביצים הטריות והאיכותיות ביותר בעולם - דיינו. אבל במציאות, שבה על אף החקיקה הנרחבת והסובסידיות הנדיבות נאלצים אזרחי ישראל לשלם מחיר מופקע תמורת תוצרת נחותה, מדובר בלא יותר מפתפותי ביצים.

הכותבת היא עורכת דין לענייני מכס וסחר בינלאומי