נדרשת מהפכה במשטר התכנון בישראל

כמו בגד משומש וישן, שעבר כביסות רבות, תוקן והוטלא פעמים אינספור, וכבר לא מתאים היטב ללובש ובוודאי לא מגן עליו ממזג האוויר, מערכת התכנון הישראלית כבר לא מסוגלת לעמוד במטלות המורכבות שבפניה. הגיע הזמן להשקיע בעיצוב כסות חדשה, ולחשוב אסטרטגית על העתיד והמטרות.

אין ספק שישראל צפופה ומצטופפת, שיש משבר תשתיות, משבר תחבורה ומשבר ביצוע של מגורים. מדברים על זה, חושבים על זה ומטפלים בזה. אבל התיקונים האינקרמנטליים של החוק והאמצעים הננקטים המצטברים לא יספיקו להתמודדות עם אתגרי העתיד המורכב הצפוי לישראל. ככל הנראה נדרש שידוד מערכות מהותי, מהבסיס, שתכליתו אסטרטגית - שינוי עמוק במשטר התכנון בישראל.

פיתוח אסטרטגיה תכנונית

אף פעם אין זמן לגבש אסטרטגיה ארוכת טווח. הצורך הבוער ביחידות דיור ובפיתוח תשתיות דוחק הצידה מטרות ארוכות טווח. אולם בלי להשקיע את הזמן והמשאבים הנדרשים לכך יהיה קשה לתכנן ערים צפופות שטוב לחיות בהן. אין הכוונה ל"חוק תכנון ובנייה" משודרג, שמתמודד עם "חסמים" ועם "ביורוקרטיה", אלא לפיתוח אסטרטגיה תכנונית לעתיד הצפוף של ישראל. פיתוח אסטרטגיה כזו מחייב דיון עמוק בשני צירים עיקריים: ציר ה"מה": תמונת העתיד הרצויה של הערים הצפופות בישראל, וציר ה"איך": הכלים לתכנון ולקבלת ההחלטות. רק אחרי שנבין מה תהיה דמותן הרצויה של ערי העתיד ומתוך זה תתגבש מטרת התכנון הסטטוטורי, ורק אחרי שנעמיק בהבנה של הכלים המתודולוגים והטכנולוגים שיאפשרו תכנון זה, ניתן יהיה לעצב רגולציה מתאימה.

מסתמנת הסכמה שהערים הטובות העתידיות שלנו יהיו מאוד צפופות, אבל יחד עם זאת בנות קיימא ובעלות חוסן מקומי, ובמקביל יצליחו לספק לתושביהן מחסה, ביטחון, פרנסה ופנאי. העיקרון הוא לתכנן את הערים צפופות מאוד מבלי לוותר על איכות חיים לכל הגילאים.

התכנון יעשה באמצעות שיטות תכנון מורכבות, מרובדות, בעלות ממדים רבים כולל ממד הזמן. אין הכוונה לתמיכה דיגיטלית וממוחשבת בשיטות ובסכמות הקיימות בדומה למה שנעשה עד היום באמצעות "נוהל מבא"ת" משנת 2006 , ו"רישוי זמין" משנת 2016. "מהפכות" זוטא אלה אמנם השפיעו על האופן שבו מתכננים, מארכבים ומנהלים תהליכי אישור ורישוי, אולם הן לא טיפלו במהות התכנים, ולא אפיינו מחדש את תכולת התוכניות וההיתרים ואת תהליכי התכנון והרישוי עצמם, אלא נבנו כמערכות טכניות תומכות בלבד.

התאמת הרגולציה

העתיד טמון בהפיכת הכלי הטכנולוגי לדבר עצמו - תוכניות תלת ממדיות, בעלות ממד רביעי של זמן, שהן דינמיות וגמישות. מודלים כאלה יכולים לתפקד בשלב ראשון כתוכנית, בהמשך לשמש לצרכי הרישוי ולאחר מכן כפלטפורמה לסנכרון הפעילות האנושית במרחב ולצרכי אחזקה. השוק הפרטי כבר פועל במרץ בתחום הזה, וכרגיל מקדים את הרגולטור בשנים רבות. קיימות תוכנות ושיטות שמאפשרות סינכרון בין מתכננים, מעקב אחרי ביצוע, זיקות בין פרמטרים רבים, בחינת חלופות מהירה וקבלת החלטות מבוססות נתונים.

אך הקשה מכל יהיה להתאים את הרגולציה ונדרשים לכך אומץ רב ונחישות. בישראל המסורת היא של תיקונים אינקרמנטליים בחקיקה, ולא שינוי רגולציה מהייסוד בתחום התכנון והבנייה, כמו במדינות אחרות. כדי לאפשר תכנון ארבע מימדי, גמיש ורציף - מתכנון, לרישוי, לביצוע, לשימוש ואחזקה- נדרשות מסגרות רגולטוריות שונות ממה שאנחנו מכירים היום. הרציונל המשפטי והשמאי הקיים לא מתאים לכלים דינמיים כאלה. העתיד המורכב, הצפוף והממוחשב כבר כאן, אבל האסטרטגיה שלנו להיערך אליו עדיין לא גובשה.

הכותבת היא מתכננת מחוז ת"א ומהנדסת העיר פתח תקוה לשעבר. כיום מרצה באקדמית אונו בבית הספר לנדל"ן, וחוקרת בכירה במכון ירושלים למחקרי מדיניות