ישראל שסועה: הקיטוב הוא אידיאולוגי ולא רק שבטי

בוועידת "ישראל בת 100" של גלובס הציע מיכה גודמן ניתוח פוליטי בן שלושה מרכיבים: יש קיטוב חריף בין ימין ושמאל בעולם הדמוקרטי; הימין מקצין ימינה והשמאל - שמאלה; בישראל, טען, מדובר בפוליטיקה של זהויות המאפשרת או התעלמות מבעיות במחלוקת או יציאה מתוך זהות פרטיקולרית לפתרונות יצירתיים.

בעוד ששני רבדי הניתוח הראשונים משרטטים תמונה של חברה מפולגת ומקוטבת על רקע אידיאולוגי, הניתוח הישראלי של גודמן טוען למעשה שאין ויכוח אידיאולוגי אלא רק זהותי בין שבטים, ולכן התיזה שלו כולה נופלת. הכשל הלוגי טמון באיפיון של הסוציולוג את המצב הפוליטי בישראל כיום: הקרב שמתאר גודמן כקרב בין שבטים - הוא מאפיין אימננטי של הפוליטיקה הישראלית עשרות שנים, ואין בו כל חידוש. החידוש בקרב האידיאולוגי בזירה הישראלית הוא דווקא המאבק על הזהות הקולקטיבית בממשק בין יהודית ודמוקרטית - שם גם טמון האתגר של הממשלה ההיברידית.

קיטוב אידיאולוגי, מסביר גודמן, מתמצה ברעיון ש"אני שונא אותך כי אתה ימני" ו"אני מתעבת אותך כי את שמאלנית". בניגוד לשנאה על רקע גזעי, מגדרי או זהותי, הקיטוב בדמוקרטיות כיום הוא על רקע פערים אידיאולוגיים. בהקשר האמריקאי נטען שהימין הרפובליקני תחת טראמפ הקצין לניאושמרנות-פופוליסטית - והשמאל הרדיקלי הקצין לפרוגרסיביות.

בישראל יש קיטוב אידיאולוגי חריף שהוא בכוונת מכוון: בעשור האחרון ישראל חוותה שש מערכות בחירות שכוונו למאבק גושי בין ימין ומרכז-שמאל. המאבק עוצב כמאבק בין המחנה הלאומי - של הליכוד ו"שותפיו הטבעיים" - הדתיים והחרדים, לבין המחנה הישראלי - שנולד במחאת 2011 ונתגלם לבסוף ב"ישראל לפני הכל" - סיסמת הבחירות של כחול לבן שגרפה 36 מנדטים. בספטמבר 2019 החריף השסע וניבט משלטי החוצות: מדינה יהודית, ומולה 'מדינה ליברלית', 'מדינה חילונית', 'לא למדינת הלכה'.

כלומר, המושגים של ימין ושמאל שהיו שמורים מאז מלחמת ששת הימים לשאלת כן או לא לשתי מדינות לשני עמים - לציר המדיני-בטחוני שבמרכזו הסכסוך הישראלי-פלשתינאי - הותמרו לוויכוח על דמותה של ישראל - כביכול בין יהודית לדמוקרטית. למעשה, השסע הזה מתורגם לשלושה צירים אידיאולוגיים הקשורים זה בזה: בין יהודי לישראלי, בין שמרני לליברלי, בין משילות כנאמנות למשילות כמקצוענות.

האבחנה בין מחנה יהודי ומחנה ישראלי נעוצה בשאלה מיהו העם. תשובת הימין: העם הוא העם היהודי. תשובת המרכז-שמאל: העם הוא הדמוס, כלל אזרחי המדינה (תוך הכרה כמובן בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, כפי שהכיר אפילו מנסור עבאס בועידת גלובס). הקרב המכונן בין המחנות הניצים התחולל סביב חוק הלאום: קואליציית נתניהו העבירה חוק לאום ללא סעיף שיוויון אזרחי וללא איזכור 'ישראל יהודית ודמוקרטית'. התביעה של הימין הליברלי, המרכז והשמאל היה להוספת סעיף השיוויון האזרחי, כמו בכל החוקות הדמוקרטיות המזכירות לאומיות (רוב החוקות הדמוקרטיות כלל לא כוללות סעיף לאומי או מציינות זאת במבוא לחוקה ולא כחוק יסוד).

הימין הליברלי השורשי נדחק למרכז-שמאל

האבחנה בין מחנה שמרני ומחנה ליברלי נעוצה בייבוא של מונחים אמריקאים השמורים לויכוח בין שופטים אקטיביסטיים לשופטים פורמליסטים שבישראל, בכוונת מכוון של עמותות ימין ניאו-שמרני, הוצגו כויכוח בין שמרנות לליברליזם. המחנה השמרני מתנגד להפכה החוקתית ולביקורת שיפוטית. המחנה הליברלי מבקש לחשק את עריצות הרוב הממשלתי בביקורת שיפוטית ובכנסת נושכנית יותר.

המאבק נגד ביהמ"ש העליון בעל שורשים עמוקים אצל החרדים (על רקע פטור מגיוס) אצל המתנחלים (על רקע הגבלת התנחלויות) אצל מתנגדי המסתננים (על רקע דרישה לגירוש ללא הסכמה) ואצל הניאו-שמרנים (המתנגדים להתערבות בג"צ בחוקים הסותרים את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו). ודוק: המפלגה הליברלית בישראל, מפלגת החירות, היא הליכוד של היום: גח"ל הוא גוש חירות-ליברלים. מי שהוביל את חוק כבוד האדם וחירותו היא ממשלת שמיר-פרס בקונצנזוס גדול עם שר משפטים של הליכוד. ואולם האינטרס של הגופים הניאו-שמרנים, כמו גם של יו"ר הליכוד נתניהו, היה להקיא את הליברלים מתוך הליכוד ומתוך הימין ומתוך המחנה הלאומי: לכן הקרב על 'הליכודניקים החדשים' המתפתח בכל עוזו נגד עיננו כיום. השמרנות הומצאה זה אך בישראל. הימין הליברלי השורשי נדחק למרכז-שמאל.

לבסוף, הקרב על המשילות. תחת ממשלת הימין-על-מלא 2015-9 נערך מאבק נגד 'שלטון הפקידים' שמרכזו הדרישה להפוך אל כל הדרג הבכיר של משרדי הממשלה, כולל יועצים משפטיים האמורים להגן על שלטון החוק, למינויים פוליטיים על סמך נאמנות לשר. זה עוגן בהסכמים הקואלציוניים. בנט ושקד היו ממובילי המאבק הזה. מינויי שופטים 'שמרנים', חוק היועמ"שים והמאבק נגד הפקידות המקצועית של משרד האוצר תחת ישראל כ"ץ שייכים כולם לזירת המשילות. כנגדה עומדת העמדה שבגלל המבנה הפרלמנטרי שבו הדרג של השרים הוא פוליטי, נטול רקע מקצועי בתחום המשרד - על הדרג המקצועי להיות דרג של מומחים בתחום המדיניות, הכפופים כמובן למדיניות השר, ולא אנשים פוליטיים.

שלושת המאבקים האלה - המחנה היהודי מול המחנה הישראלי, המחנה השמרני מול המחנה הליברלי, ומשילות כנאמנות מול משילות כמקצוענות - עומדים בלב הפוליטיקה הישראלית בעשור האחרון ויוצרים קיטוב פוליטי חריף בין ימין לשמאל שמשתלב בתמונה הרחבה של קיטוב בדמוקרטיות מתקדמות בעולם.

ממשלת בנט-לפיד בחרה להגדיר עצמה על הציר השלישי: 'ממשלה שבאה לעבוד בשביל האזרחים'. היא מנסה לשקם את המקצוענות של אנשי משרדי הממשלה, המומחים ולהילחם נגד פייק-ניוז. הקרב בין שמרנים לליברלים מונח לפתחו של שר המשפטים סער: חוק יסוד החקיקה שהוא מגבש, וסעיף השיוויון בתוכו, יהיו קריטיים לזירה של כללי המשחק בדמוקרטיה הישראלית. בזירת היהודית-ישראלית הממשלה הנוכחית, שראשה הקים את 'הבית היהודי' על חורבות המפד"ל ומאז עברה 'ימינה', מפתחת בשקט בשקט פוליטיקה ישראלית המאפשרת הכלה גם של מיעוטים לא-יהודיים.

האתגרים האידיאולוגיים בתרגומם למדיניות הם עצומים, וספק אם יהיה אפשרי לטאטא אותם מתחת לשולחן. הקיטוב הפוליטי היה כלי בידי יוצרי 'המחנה הלאומי' להחזיק את הדבק בין המסורתיים, הדתיים והחרדיים כגוש אחד. אלא שהימין הישראלי, ששורשיו לאומיים-ליברלים, והמסורתיים, שבאופן מסורתי מתונים, לא בטוח שייוותרו על הליברליות, על הישראליות ועל המקצוענות. וטוב שכך.

הכותבת היא חוקרת מחאה חברתית ומשבר הדמוקרטיה, מחלקה למדע המדינה האוניברסיטה העברית

*** גילוי מלא: הכותבת היא בת זוגו של דני זקן אשר כותב בגלובס