במקום לאיים ולהרחיק - הגיע הזמן לתמרוץ חיובי לעידוד התחסנות

האינטרס הציבורי הוא להגביר ככל האפשר את קצב מתן החיסונים: ככל שיותר אזרחים יחוסנו, כך יהיה אפשר לשמור על מגבלות רכות יותר לנוכח גל ווריאנט האומיקרון שיכה בוודאות בשבועות הקרובים. בציבור גוברות הקריאות לנקוט בהטלת סנקציות נגד לא-מחוסנים, שמטרתן העיקרית אינה הקפדה מיידית על בריאות הציבור אלא הצבת תמריץ שלילי להתחסן: צמידים בקניונים, קנסות, השתת עלויות הביטוח או הטיפול הרפואי, תו-ירוק קשיח וסנקציות במקומות העבודה, עד כדי כפיית חופשה ללא-תשלום או פיטורין בלא פיצויים, ואפילו "תו ירוק ביציאה מהבית".

המשותף לכל ההצעות האלה הוא שהן קשות או בלתי אפשריות ליישום, ועתידות לעורר התנגדות קשה ולהיות כרוכות בהפרה של חופש הפרט וקניינו, אם לא בכפיה אכזרית. ככלל, הן בזבזניות ותוחלתן זעומה. אמצעים כאלה צריכים להיות הברירה האחרונה, לא הראשונה. באופן מפתיע, מלבד אמירה שיוחסה לשר המשפטים גדעון סער, כמעט ולא דובר על פתרון קל, פשוט, זול, ומוסרי, שיש סיבות טובות להאמין כי יעילותו תהיה רבה: מתן תמריצים כספיים למתחסנים.

העדויות על היעילות של תמריצים חיוביים למתחסנים כנגד וירוס הקורונה הן מעטות אך מעודדות. באוהיו הוצע לראשונה בחודש מאי פרס של מיליון דולר בהגרלת לוטו למתחסנים. יותר מעשר מדינות הלכו מאז בעקבותיה, אם כי בחלקן הופסקה ההגרלה לאחר שהתנופה בקצב החיסונים מוצתה. במחקר שבדק את יעילות הגרלת הלוטו באוהיו נמצא כי העלות של הוספת חיסון אחד היתה כ-75 דולר בלבד, חלק קטן מהעלות הכוללת של החיסון השולי.

מחקר אחר בדק את השפעת תמריץ ההגרלה ב-11 מדינות ומצא שהוא אחראי ל-1.78 מיליון מתחסנים נוספים (מתוך 85 מיליון תושבים). גם מענקים ישירים נוסו בהצלחה רבה. בואנקובר שבקנדה הספיק מענק של 5 דולר קנדי כדי לחסן יותר מ-5,100 חסרי-בית. העדות החזקה ביותר ליעילות של תמריץ חיובי מגיעה ממחקר שוודי שפורסם לפני כחודשיים במגזין היוקרתי Science, בו נערך ניסוי מבוקר בהקצאה אקראית (RCT) אשר הציע מענק חיסון של 200 קרונות (כ-70 שקל). האומדן הוא שהתמריץ גרם ל-4.2% מהאוכלוסייה להתחסן, הישג מרשים בהתחשב בכך שפחות מ-30% היו טעוני חיסון. האם אפשר לדמיין מדיניות אחרת שאינה מזיקה לאיש אשר תשיג תוצאות בסדר גודל זה ובעלות כה נמוכה?

האינטואיציה לכך שתמריצים חיוביים עדיפים על תמריצים שליליים איננה רווחת מספיק והיא טעונה הסבר. מעבר לטעמים המוסריים הברורים של מניעת כפיה ופגיעה באוטונומיה של הפרט, טעמי היעילות לטובת תמריצים חיוביים הם חזקים מאוד. תמריצים שליליים, כגון קנסות, מגבלות תנועה, ועונשים אחרים, יש להפעיל כנגד כל מי שמסרב להתחסן, גם כנגד אלה שהסיכוי לשכנעם הוא אפסי.

המשמעות של הפעלת סנקציות כנגד אלה שאינם 'רגישים' לטיפול ולעולם לא יתחסנו היא שמשאבים רבים - כלכליים ופוליטיים - יתועלו לצורך פעילות פוגענית בלא שום תמורה לרווחה של אף אדם. כלומר, כאמצעי שכנוע הוא בזבזני גם בהיותו בלתי ממוקד ומייצר 'נטל עודף' (deadweight loss) מושלם. לעומת זאת, תמריצים חיוביים, כגון תשלום בעבור חיסון, הם קלים להפעלה ואינם כרוכים בהתנגדות ובכפיה. אף שהם כרוכים בהעברה של משאבים מן הכלל אל הפרט, משאבים אלה אינם יורדים לטמיון במלואם, הם רק מחולקים מחדש, והבזבוז העיקרי לחברה בכללה הוא על הוצאות הלוגיסטיקה של העברת התשלומים. התשלום מוענק רק למי שהתחסן בפועל בלי הוצאות על מי שלא השתכנע להתחסן, ולכן אינו כרוך בבזבוז משאבים על מי שאינו רגיש לתמריץ מסיבה זו.

בהיבט אחר, יש חוסר יעילות בתמריץ חיובי בכך שהוא מופעל גם על מי שאינו רגיש אליו מהסיבה ההפוכה, מכיוון שממילא עתיד היה להתחסן בעתיד הקרוב. לכאורה, התשלום עבור מתחסן כזה הוא מיותר כי הוא לא ישנה את התוצאה. אולם, התזמון הנוכחי הוא כזה שקצב החיסונים הנוכחי הוא נמוך ולכן מדובר בקבוצה קטנה. כנגד זאת, הדחיפות לחסן את היתר בתוך זמן קצר מאוד היא גבוהה. בימים הבודדים שנותרו עד לפרוץ הגל הבא, תשלום גם עבור הקדמה של מועד מתן החיסון, אפילו בשבועות בודדים, הוא עדיין כדאי.

קיימות מספר טענות המצביעות על כך כי התוצאה של תמריצים חיוביים לחיסונים עשויה להביס את המטרה. טענה אחת גורסת כי מתן מענקים על חיסונים ירתיח את דעת אלה שכבר התחסנו בעבר, שיתקוממו על חוסר ההוגנות. מדוע יש להעדיף את המאחרים על פני המקדימים? וודאי שתחושות כאלה יווצרו, אבל חשוב לא להגזים בכוחן ולהעריך אותו ביחס לתועלת. רוב הציבור ידע להכיל את תחושת חוסר ההוגנות, וקשה לדמיין מצב בו מחאה המונעת מתחושות כאלה תצטבר לכדי יותר מהוצאת קיטור וזעם קדוש. לא זה הגורם שיכשיל את המהלך.

טענה אחרת גורסת כי הייחוס של מחיר לחיסון מסמנת לציבור כי הוא מסוכן, או שבאופן כלשהו הוא לא פועל לטובת המתחסן ולכן יש לפצות על המוכנות ליטול אותו. התוצאה תהיה פגיעה באמון בחיסון ונטיה להימנע ממנו. ההשפעה השלילית הזו תימשך גם בטווח הארוך ותפחית האמון העתידי בחיסונים באופן כללי. ראשית, יש לשים לב כי הטענה הזו, כמו טענות רבות אחרות דומות המשערות השפעה שלילית על תפיסת החיסון, תקפות לא פחות גם כאשר מדובר בתמריצים שליליים כנגד לא מחוסנים, ולכן אין היא מטה את הכף בהשוואה שבין תמריץ שלילי וחיובי.

ה-money time הגיע

יתר על-כן, התמריץ הכספי יכול באותה המידה להפגין את החשיבות החיובית של החיסון. מדוע יש לחשוש מראש כי המסקנה תהיה "אם עלי להיות מפוצה על הסכמתי להתחסן, משמע כי החיסונים אינם טובים לי", ושהיא תגבר על המסקנה ההפוכה "מקבלי ההחלטות שקלו את העניין, והגיעו למסקנה כי הוא כה חשוב עד שמוכנים לשלם לי על כך"? חלק מן הציבור יחשוב כך וחלק אחרת, ומן הסתם בעלי התגובה החשדנית הם אלה שממילא הסיכוי לחסנם הוא נמוך, ואילו המהססים הרגישים לתמריץ ייטו למסקנה הראשונה.

מעבר לכך, הטוענים כי התמריץ יפחית באמון הציבור בחיסון נסמכים על מחקר אשר בדק את ההשפעה של מתן תמריצים על משתתפים בניסוי בטיפול חדש ( Cryder, London, Volpp, and Loewenstein , Social Science and Medicine 2010). המחקר מצא כי הצעת תשלום למתנסים מפחיתה את האמון שלהם בטיפול ומגבירה את האמונה כי הוא מסוכן. אך אפילו בניסוי זה, ההיענות היתה גדולה יותר כאשר הוצע התמריץ. כלומר, למיטב ידיעתי החשש לירידה בהיענות עקב פגיעה באמון לא מבוסס על עדויות אמפיריות רלוונטיות. הרושם שלי הוא שבניגוד לקונטקסט של ניסוי בטיפול חדש, לאחר שנה בה החיסונים נוכחים ומתווכחים אודותיהם, כבר הגיעה די אינפורמציה שבאמצעותה האזרחים עיצבו את דעתם.

אם ישנה בעיה של מסר שלילי הנובע מתמריץ כספי לחיסונים, הבעיה הזו משמעותית יותר בתחילה, כאשר האינפורמציה הקיימת מועטה, אך משקלה מתכנס לאפס לאחר שחולף זמן והציבור כבר גיבש את עמדתו. את דעתם של הלא-מחוסנים יהיה קשה מאוד לשנות, אבל אפשר לעצב את התמריצים העומדים בפניהם. המטרה כרגע אינה לאלץ את הסרבנים, אלא להשפיע על המתלבטים שכבר קיבלו שני חיסונים ליטול את השלישי, או את אלה שכבר חוסנו שלוש פעמים לחסן את ילדיהם. ביניהם יש גם דחיינים שאין להם התנגדות להתחסן בעתיד, אבל כעת הוא לא הזמן עבורם. התמריץ יסמן להם - הזמן הוא עכשיו. ה-money time הגיע.

הכותב הוא מרצה במחלקה לכלכלה ובתוכנית פכ"מ באוניברסיטה העברית