הגיעה העת לרפורמה בחינוך המיני בישראל

לחינוך מיני יש פוטנציאל אמיתי לקדם מיניות בריאה ולצמצם אלימות מינית כאשר הוא מתבסס על למידה מהצלחות בעולם. ויש כאלה לא מעט. למידה מהעולם מגלה כמה כללי זהב לחינוך מיני מיטיב: הראשון - תפיסה חיובית כלפי מיניות. במקום לדבר עם ילדים ונוער על מה אסור - לדבר איתם על מה רצוי, מהנה ומכבד. השני - תוכנית מקיפה ושיטתית מגיל הגן עד י"ב בהיקף שבועי. השלישי - תוכניות בבית הספר בלבד אינן מספיקות, יש לחבר את ההורים והקהילה לתהליך שינוי נורמות. הרביעי - קידום שוויון מגדרי, בדגש על שינוי תפיסות ביחס לגבריות, והאחרון - שימוש במתודות יצירתיות ובלמידה פרויקטלית.

כל אלה מדגישים כי קריאת ההשכמה למערכת החינוך היא לא רק לעסוק בנושא, אלא גם להטמיע מודלים חדשניים ויצירתיים וכמובן להקצות לכך משאבים תקציביים משמעותיים. דוגמה לכך הוא מיזם STORIZ לחינוך מיני דיגיטלי במודל היברידי שפיתחתי בתפקידי הקודם כמנכ"לית עמותת "תודעה" או פיילוט "מיניות במרחב בטוח", אותו ניהלתי מטעם הג'וינט, שדווקא הובל על ידי משרד החינוך יחד עם משרד הרווחה והמשרד לביטחון פנים, אך לדאבוני הוא הסתיים ולא הוטמע ברמה הארצית למרות הצלחתו הרבה.

מבחינה אירגונית, חינוך מיני בישראל ממוקם תחת השירות הפסיכולוגי ייעוצי, ולמרות שמיטב נשות המקצוע מנהלות את השירות, ידיהן כבולות. במקום שחינוך מיני (וכישורי חיים בכלל) יהווה תחום ליבה בתהליך החינוכי שמשרד החינוך אמון על יישומו, הוא ממוקם כאחד מתוך עשרות נושאים שאף אשת/איש מקצוע במערכת לא באמת קיבלה הכשרה ללמדו.

גם ביחס לחינוך לקידום שוויון מגדרי ישראל נמצאת מאחור

חינוך מיני הוא לא מקצוע כמו מתמטיקה או תנ"ך, חינוך מיני הוא במקרה הטוב שיעור חד פעמי, שבית הספר הסכים לתקצב מתקציב ניהול עצמי ובמרבית המקרים הוא יועבר על ידי עמותה או אשת מקצוע עצמאית. וזה לא בהכרח בגלל שמורות/ים אינן רוצות/ים ללמד חינוך מיני. בהעדר הכשרה, טאבו חברתי ותרבותי ועומס לא אנושי של משימות - שיעור המורות והמורים המעוניינים או מסוגלים ללמד חינוך מיני הוא נמוך מאוד. מקצתן/ם יחקרו את הנושא בעצמןם, אולי יפנו להכשרה שתינתן גם היא על ידי עמותה עצמאית - וילמדו אותו.

גם ביחס לחינוך לקידום שוויון מגדרי ישראל נמצאת הרבה מאחור. גם פה, הבעיה היא בתקצוב וברגולציה ולא באיכות התכנים. היחידה שהוקמה על ידי לימור לבנת למגדר ושיוויון בין המינים במשרד החינוך מצליחה יש מאין להפיק חומרים יישומיים להטמעת חשיבה מגדרית במערכת החינוך כולה, אך תכנים אלה מגיעים לקומץ קטן מאוד של צוותי חינוך, בשל היותו רשות ובשל כח אדם מצומצם מאוד המרכיב את היחידה לטובת הפצת החומרים והכשרות צוותים.

בהתייחסותי למערכת החינוך, אני קוראת גם למועצה להשכלה גבוהה להתקדם לעבר שנת 2022 ולהפנים כי לא ניתן להכשיר א/נשי מקצוע העובדים/ות עם א/נשים בכלל ועם ילדות וילדים בפרט, ללא הכשרת בסיס ביחס למיניות ואלימות מינית. אין לנו מה להתפלא שצוותי חינוך שלא נחשפו לנושא במסגרת התואר הראשון לא מסוגלים לדבר עליו, לא מזהים נפגעות ונפגעים וגם לצערנו לא נותנים/ות להן/ם טיפול הולם.

למרות שנים של מחאה על ידי עשרות ארגונים וקריאה לא מתפשרת לרפרומה בחינוך המיני, טרם קמ/ה שר/ת חינוך אחת בישראל ששמ/ה את הנושא בסדר עדיפות ראוי. ומשרד החינוך לא צריך לעבוד לבד -

כפי שדרוש כפר שלם לגדל ילד אחד, כך דרוש כפר שלם לקדם מיניות בריאה ולצמצם אלימות מינית. הגיע הזמן לשלב כוחות בין הכיתה, בית הספר, הרשות המקומית, משרד החינוך והקהילה כולה.

אולי הגיעה העת שהרפורמה הבאה שתוביל יפעת שאשא-ביטון תהיה רפורמת חינוך מיני!

הכותבת היא מרצה בבי"ס לעבודה סוציאלית, אוניברסיטת תל אביב. מומחית בתחום קידום מיניות בריאה ומניעת אלימות מינית