במארס 1991 התכנסו בכירים בלשכה הסגלגלה בבית הלבן, כדי לשוחח על המזרח התיכון. היו שם הנשיא ג'ורג' בוש האב, מזכיר המדינה רב ההשפעה ג'יימס בייקר, ועוד אחדים שאינם משתתפים בדרך כלל בהתייעצויות על ענייני חוץ, אבל יש להם מה להגיד על פוליטיקה פנימית. אחד היה שר השיכון הכריזמטי ג'ק קמפ, טוען אפשרי לנשיאות, שחקן פוטבול לשעבר, ידיד מושבע של ישראל. זה אפיון שלא היה אפשר להעניק לבוש או לבייקר.
אפשר לטעון שקשרי ארה"ב-ישראל לא היו כה רעים זה 40 שנה. הנשיא ומזכיר המדינה חשבו שישראל, בהנהגת יצחק שמיר ומשה ארנס, עושה כמיטב יכולתה לחבל בתהליך המדיני. בבוקר ההוא בייקר קרא דרור לתסכוליו. כאשר השר קמפ העיר שמדיניות הממשל מזיקה לקשרי המפלגה הרפובליקאית עם היהודים, בייקר ירה, "לכל הרוחות היהודים, הם בין כך לא מצביעים בשבילנו".
הוא לא באמת אמר "לכל הרוחות". קמפ הדליף שבייקר השתמש במילה, אשר דוברי אנגלית מתורבתים מתארים כ"בעלת ארבע אותיות", זו המתחילה ב-f. לעיתונים ישראלים אין בעיות f. "הארץ" ציטט אז את בייקר בכותרת הראשית, עם כל ארבע האותיות. זו הייתה אולי הפעם הראשונה שהמילה ההיא הופיעה בכותרת ראשית של עיתון כלשהו.
אגב, שנים אחר כך בייקר הכחיש שהשתמש ב-f. הוא אישר שהביע אכזבה, אבל באופן הרבה יותר מעודן; והוא לא כיוון את אכזבתו אל כל היהודים, אלא רק אל איפא"ק, השדולה הפרו-ישראלית רבת הכוח בוושינגטון.
להסית נוצרים נגד יהודים
30 שנה אחר כך אין ספק מי אמר מה. אנחנו יודעים שדונלד טראמפ f את בנימין נתניהו, מפני שברק רביד הקליט אותו. נראה שיש איזו קטגוריה של עיתונאים, שעצם נוכחותם מפחיתה את יכולתו של טראמפ להיזהר בלשונו.
העיתונאי הישראלי הצטרף בזה אל שדר אמריקאי, בילי בוש (אחיינו של הנשיא בוש הנ"ל), שבאוזניו טראמפ התפאר עוד ב-2005, שהוא נוהג להטריד נשים ("תופס אותן ב..."). סרט ההקלטה נחשף במהלך מסע הבחירות הראשון של טראמפ לנשיאות, ב-2016, ולא השפיע על תוצאותיהן.
אבל לשון הקסרקטינים הנואלת של טראמפ כלפי נתניהו הייתה כאין וכאפס לעומת מה שאמר לרביד על יהודי אמריקה. הוא השווה אותם לנוצרים האוונגליסטים, ומצא שהם סובלים מגירעון חמור של אהבה לישראל. שלא לדבר על זה ש"היהודים" עורכים את ה"ניו יורק טיימס", שנוא נפשו.
הוא חצה בזה את הקווים, את כל הקווים. הוא העמיד את עצמו, לפחות רטורית, בקטגוריה של אנטישמים קלאסיים. להסית נוצרים נגד יהודים בארץ עם רוב נוצרי גדול; לייחס ליהודים שליטה בעיתונות - באילו עוד מבחני לקמוס אנחנו צריכים להעמיד אותו לפני שנגיע למסקנה שעניין לנו באיש, המסכן את אושיות החברה והתרבות. כמובן, זה לא ישפיע על הרוב העצום של תומכיו, לא באמריקה ולא בישראל.
אבל ברור למדי שטראמפ העניק גט כריתות ליהודי ארה"ב. עצם השם "טראמפ" והמותג הפוליטי "טראמפ" הופכים למוקצים מחמת מיאוס בעיני המיעוט הדתי הקטן הזה, אולי 2% של האוכלוסייה. החשש המנחה את יהודי אמריקה זה 200 שנה הוא מפני ניסיון של הרוב לצמצם את זכויות המיעוטים.
הפחד של ההצלחה
היהודים מצאו את עצמם בצד הליברלי של המפה, מפני ששם התנהל מאז ומעולם המאבק לטובת מיעוטים וחלשים. אף כי הם הגיעו אל הישגים יוצאים מגדר הרגיל בכל תחום של פעילות חברתית, פוליטית, כלכלית ותרבותית, והם נהנים מאינטגרציה מלאה, מפתיע עד כמה רבים מהם מוסיפים לחשוב, להתבטא ולהצביע מתוך תחושה עמוקה של פגיעות. הראיון הנפסד של טראמפ עם רביד מחזק במידה דרמטית את בחירתם ההיסטורית.
רוב היהודים חדלו להצביע בעד מועמדים רפובליקאים לנשיאות כמעט לפני מאה שנה. מאז 1928, רק מועמד דמוקרטי אחד לא הצליח לקבל רוב מוחלט של קולות היהודים (ג׳ימי קרטר, 1980). כמעט בכל המקרים האחרים, בין 65% ל-90% מן היהודים הצביעו לטובת הדמוקרטים (על פי פרופ' ג'ונתן סרנה מאוניברסיטת ברנדייס). הסיבות היו כמעט תמיד פנימיות. את הפרופיל הרצוי של נשיא סרטטו היהודים על פי עמדותיו בשאלות דת ומדינה, חירויות אזרחיות, שלטון החוק וצדק חברתי.
אבל אין זאת אומרת שהרפובליקאים לא ניסו. אחדים מהם היו מתוסכלים במיוחד, מפני שציפו לתמורה פוליטית על תמיכתם בישראל. רונלד רייגן, למשל, היה הנשיא הפרו-ישראלי ביותר של זמנו. אני זוכר שיחה, באוגוסט 1984 עם אחד היהודים הבכירים ביותר בממשלו, המשנה לשר השיכון פיליפ אייבראמס. הוא הביע ביטחון שהפעם רוב היהודים יעמדו לצד רייגן. רייגן חזר ונבחר אז ברוב עצום, וגרף 49 מ-50 המדינות. לגיונות של מצביעים דמוקרטיים ערקו אליו. לא היהודים. רק 31% הצביעו לטובתו, שני שלישים תמכו בוולטר מונדייל, שנחל את התבוסה האיומה ביותר בהיסטוריה האלקטורלית של ארה"ב.
לטראמפ יש אמנם נכדים יהודים, ועורכי דין יהודים מצילים אותו מן התוצאות של פשיטות רגל ושל העלמות המס. אבל אף על פי שהוא בא מניו יורק, אין לו כל הבנה רגשית או פסיכולוגית של מצב הדעת היהודי. כשלעצמי אינני חושב שהוא אנטישמי. אבל הוא איש מוגבל ולא-סקרן, התוחם את העולם בגבולות הצרים של אינטרסים ושל לויאליות. לשון אחר, הוא אינו שונה מרובנו, וזו אחת הסיבות שהקריירה הפוליטית שלו עדיין בעיצומה.
כתבות
ני"ע
