מרכז הארץ לא יחזיק מעמד, הפתרון אצל הצעירים

גם היום ביליתי 20% מיום העבודה שלי בפקקים בכבישי המרכז ואני לא לבד. אני לא צריכה מחקר עומק כדי לדעת שאני לא לבד, הזדחלתי בעצמי לצד עשרות אלפי הנהגים הנוספים.

הפקקים הם מכה כואבת, כולם מדברים עליהם אבל הם ממש לא הבעיה היחידה, מרכז הארץ כולו בתהליך קריסה מתמשך: הצפיפות הולכת וגוברת, מחירי הדיור ממשיכים לעלות ואחרי הקורונה הצעירים פשוט לא מוכנים לחזור לעבודה.

הסיפור הזה הוא לא על מצב גוש דן אלא על מצבה של מדינה שלמה שכל מערך החיים שלה תלוי בשטח מוניציפלי אחד - זהו משבר המרכוז של מדינת ישראל.

רעידת אדמה של ממש

כמו במוקד תמיכה טכנית שבו נציג אחד מנסה לענות ל-800 לקוחות חסרי סבלנות, אזור גוש דן רבתי עושה לילות כימים כדי לספק שירותי מגורים, תעסוקה, תרבות וחינוך למדינה שלמה אבל זה לא יכול להספיק ואין לנו שום סיכוי לייצר כך עתיד יציב במדינת ישראל כולה.

תוסיפו למשוואה הזאת את משבר הקורונה ותקבלו רעידת אדמה של ממש - לפי סקר הצעירים של המשרד לשוויון חברתי 71% מהצעירים בישראל העידו לפני משבר הקורונה שהם שבעי רצון מהחיים, לעומת 36% בלבד מאז תחילת המשבר.

מישהו צריך להציל את המצב ואין זמן נכון יותר להתחיל את השינוי מאשר עכשיו, כשאנחנו במרכזו של המשבר. מישהו מתנדב?

תמיד בישראל, קבוצות של צעירים חלוצים נקראות לדגל בשעות משבר: צעירים חלוצים נקראו לדגל ב-1948 כשהיה צריך לבנות את מדינת ישראל. הצעירים נקראו לדגל ב-2011 כשהיה צריך לבנות מחדש את המערך החברתי-כלכלי של ישראל. וגם היום, בואכה 2022 הצעירים נקראים שוב לדגל כדי להציל את ישראל ממשבר המרכוז.

שלא תטעו, הפתרון פשוט - חיים קהילתיים.

חיים קהילתיים יביאו את הצעירים לפריפריה. נכון שאנחנו אוהבים לסבך ויש כיום מאות תוכניות, פרויקטים ומענקים לפיתוח הפריפריה, אבל רובם לא נוגעים בצורך הבסיסי, הראשוני והאנושי כל כך: לחיות בקהילה. תשאלו את הצעירים בצפון - מקריית שמונה הצעירים עוזבים, בקיבוץ דן הם נשארים. מבחינת התעסוקה, התרבות, מערכת הבריאות, המרחק מתל אביב - קריית שמונה וקיבוץ דן זהים. מה ההבדל? חיים קהילתיים.

אנחנו יצור שחייב קהילה. אי אפשר להתעלם מזה. המגזר העסקי הבין את זה והוא פועל כבר מעל לעשור כדי למקסם את הרווח מיצירת קהילות - החל ממודלים עסקיים חדשים, דרך פיתוח טכנולוגיות מותאמות ועד לגיוס עובדים למקצועות חדשים. "קהילה" הפכה לבאזזוורד ויארלי, גם מארק צוקרברג נדבק. ביג טיים.

אבל ככל שאנחנו שומעים יותר על העיסוק בקהילות וירטואליות כך הבדידות האנושית שלנו הולכת וגדלה. כי בסוף, קהילות וירטואליות הן רק הפלסטר, הפתרון הזמני לבעיה העמוקה באמת - החוסר במפגש, החוסר בחיים משותפים, החוסר בקהילת חיים.

מנתוני אותו הסקר שהזכרתי קודם עולה ש-80% מהצעירים בישראל מחפשים לחיות בקהילה, בעוד שרק 30% חשו שהם חלק מקהילה מאז תחילת משבר הקורונה.

קהילת חיים אמיתית היא מפגש אנושי, היא שיח בגובה העיניים, היא יד על כתף, מסיבת פורים, טיול פריחה, נגריה קהילתית, מחסן שיתופי, חנות לבגדים יד שנייה. קהילה היא מה שמביא צעירים לגור ולהשתקע בערי העתיד של ישראל - נתיבות, לוד, טבריה, חצור הגלילית, צפת ורבות נוספות.

אני לא מכירה רשות מקומית שלא רוצה להשאיר את הצעירים אצלה. הרצון קיים תמיד, עכשיו הזמן למעשים.

אני קוראת לרשויות מקומיות שרוצות למשוך צעירים ואומרת - שבו היום עם ארגוני הצעירים, שאלו אותם מה הם צריכים כדי להקים מרכזי חיים לצעירים - ליצור תרבות מקומית, לייצר פתרונות דיור מותאמים לצעירים, לשפר את החינוך, לקדם אפשרויות תעסוקה. הצעירים האלה, החלוצים החדשים של ישראל, יודעים מה הם צריכים כדי לייצר שינוי. הם מחפשים את הפלטפורמה, את הבמה לפעול, תהיו הראשונים לתת להם יד והם כבר יקחו את זה משם. כך נראית חלוציות גרסת 2022.

הכותבת היא מנכ"לית רשת קהילות צעירים "תוצרת הארץ"