ברצלונה לא לבד: עד מתי יצליחו באירופה לשרוד עם חובות כבדים?

אקורד הסיום של 2021 אינו חגיגי במיוחד בספורט. רוב ליגות הכדורגל באירופה חזרו לנקודת המוצא מלפני שנתיים והודיעו על הגבלות של קהל במגרשים. בצרפת צמצמו את כמות הצופים ל־5,000 למשחק, בחבל הבסקים בספרד הוגבלה הכניסה לאלפיים איש, ובגרמניה - סגרו את השנה האזרחית עם החמרת הנחיות, וכן משחק ליגת האלופות באליאנץ ארנה בין באיירן מינכן לבין ברצלונה שוחק מאחורי דלתיים סגורות. איך תיראה 2022 בספורט המקצועני? קשה לדעת. הכל חמקמק ובלתי צפוי, כמו הקורונה.

1. החובות

החובות של הכדורגל נראים, במצב נורמלי, תחת שליטה - ועד לנגיף הקורונה הם הצטמצמו במרבית הליגות באירופה. אבל המומנטום הזה התהפך בעקבות הנגיף, עד כדי איום של ממש על מועדוני ענק. ברצלונה היא הדוגמה הטובה ביותר לרשימה ארוכה של מועדונים שנכנסים ל-2022 כשהם מפורקים כלכלית. בין אינספור הניתוחים שסקרו את המצב הפיננסי של המועדון כיכבו גם לא מעט השוואות למועדונים גדולים ביבשת שנעלמו מהבמה המרכזית לכמה שנים טובות, למשל מילאן.

החוב של ברצלונה עומד על 1.35 מיליארד אירו, והוא הוכפל פי שלושה בתוך שנתיים. וזה, נזכיר, מתרחש בקבוצה המכניסה בעולם הספורט, עם מחזור שנגע במיליארד אירו.
כמו קבוצות אחרות שלא רואות את האור, הדרך של ברצלונה ב-2022 ובכלל בשנים הקרובות נראית מייאשת. אין לה כבר את השחקן שהיה אחראי להפוך את כל האופרציה הזאת לזהב. וכמו מועדונים אחרים, היא לא תוכל לטפל ולטפח את הצד הספורטיבי, ובמקביל לסגור את החובות שלה.

ברצלונה בחברה טובה. הקורונה יצרה חובות כבדים אצל מועדוני פאר כמו טוטנהאם, דורטמונד, אתלטיקו מדריד, יובנטוס. שלא לדבר על מועדוני הדרגים הנמוכים יותר. זה יאיץ כבר ב־2022 מהלכים של מכירת שחקנים כדי לממן את החובות, ואף מהלכים של פשיטות רגל במועדונים קטנים יותר.

חלק מהמועדונים, כמו אינטר למשל, כבר נמצאים מעבר לשלב מכירת השחקנים ומימוש נכסים. אצלם הסיטואציה יכולה כרגע להיפתר רק דרך מציאת רוכש או כמו שקורה יותר ויותר - חברת פרייבט אקוויטי שתיקח את המועדון או חלק ממנו, תזרים הון, ותיפטר ממנו לאחר תהליך השבחה של כמה שנים.

2. שכר

נוח מאוד לצייר את שוק העברות השחקנים כסיבה העיקרית לבועה שממוטטת כרגע את המועדונים, ולנסות לחפש שם פתרונות רגולטוריים. אבל זו לא הנקודה. כסף עצום יוצא אמנם על רכישת שחקנים, אבל בדלת השנייה קבוצות גם מוכרות שחקנים ומצמצמות את הנזק. ובסופו של יום, שוק ההעברות אחראי ל-2% בלבד מהמחזור של מועדוני הכדורגל. הבעיה היא, כמובן, שכר השחקנים.

אנחנו חיים בנקודת זמן שבה שחקנים חותמים על הסכמי שכר היסטוריים. עזבו לרגע את הכדורגל - בחלק מהענפים אלו סכומים דמיוניים, ארוכי טווח, שיישבו על המועדונים 5-4 שנים קדימה. הנה כמה דוגמאות: בסוף 2020 חתם יאניס אנדטוקומבו על חוזה לחמש שנים במילווקי באקס שיבטיח לו שכר של 228 מיליון דולר. כמה חודשים לפני כן, חתם פטריק מהומס על חוזה של 503 מיליון דולר לעשר שנים בקבוצת הפוטבול קנזס סיטי צ'יפס - החוזה הגבוה בהיסטוריה של הספורט. ויש עוד דוגמאות: למשל, המתאגרף קאנלו אלברז ירוויח על כל קרב שאליו יעלה בשנים הקרובות כ־33 מיליון דולר בממוצע.

וזה קורה כמובן גם בכדורגל. לפי דוח מקיף שפרסמה אופ"א, ב־2019 עמדו התחייבויות השכר של קבוצות הכדורגל באירופה לשחקנים בגין חוזים שנחתמו על 34 מיליארד אירו.
רוב הקבוצות לא מצליחו להתקרב למודל "הבריא" שמדבר על 50% מההכנסות שמופנות לשכר. ערב הקורונה, מדוח של אופ"א התברר כי השכר נוגס ב-64% מהמחזור של מועדוני היבשת. בשליש מהמועדונים שנבדקו שיעור השכר גבוה מ־80% מהמחזור.

2022 תעמוד שוב בניסיון של קבוצות להסתכל מעבר לים, לארה"ב, לחפש מודלים של תקרות שכר והגבלות על שכר. חוקי האיחוד האירופי וחופש העיסוק עדיין מקשים על מהלכים כאלו, אבל הצורך המיידי בהזרמת כספים וסיוע מגדיל את הכוח של גורמים חיצוניים לייצר דרישות לרגולציית שכר.

בליגת העל הישראלית, למשל, הכסף שהוזרם על ידי האוצר לטובת סיוע למועדונים הותנה בקיצוצי שכר רוחביים בקבוצות. בליגה הספרדית, ההסכם של חברת הפרייבט אקוויטי CVC שהזרימה הון לליגה כלל מגבלות על ההוצאה של מועדונים שכוללות, בעיקר, מגבלות על רכישת שחקנים. חלק מהמועדונים כבר מוצאים דרכים אחרות לשלם לשחקנים - דרך הנפקה של מטבעות דיגיטליים למשל. פריז סן ז'רמן שילמה לליונל מסי שכר באמצעות מטבעות דיגיטליים. אבל זה לא מספיק - ב-2022, בחסות המצב הכלכלי שיצרה הקורונה, נתחיל לראות נדידה מאסיבית של שחקנים לקבוצות שעדיין מסוגלות לשלם שכר גבוה. והשחקנים שהתרגלו לצמיחה ממוצעת דו־ספרתית בשכר מדי שנה -  יצטרכו לחזור לחד־ספרתי נמוך.

3.בייג'ין וקטאר

בפברואר 2022 יתקיימו בבייג'ין משחקי החורף האולימפיים, ובנובמבר ייכנס עולם הכדורגל להשבתה לטובת המונדיאל בקטאר. שני אירועי הענק הללו שייכים לעולם הישן. זהו ספיח אחרון לתקופה שבה גופי ספורט גדולים, כמו הוועד האולימפי ופיפ"א, הצליחו להעניק לעיר או למדינה זכות אירוח גרנדיוזי באופן שמנותק מהמציאות הכלכלית שאירוע כזה מצריך או משיקולים של זכויות אדם.

השיטה הזאת הביאה לכך שכמעט כל דמוקרטיה נורמלית אינה מעוניינת לקבל את זכות האירוח. מנגד, היא קורצת למדינות פחות דמוקרטיות, שדורסות זכויות אדם לפני ובמהלך ההכנות, ובוחרות לקפוץ על המציאה כדי להראות לעולם במשך שלושה-ארבעה שבועות מצג שווא של נורמליות.

בקטאר, המונדיאל יסמן את סוף העידן המושחת של פיפ"א. חלק מראשי ארגון הכדורגל העולמי, כולל הנשיא המיתולוגי ספ בלאטר, נחקרו וחלקם כבר נענשו והודחו מכל עיסוק בכדורגל בעקבות ההצבעה המושחתת שהעניקה ב־2010 את המונדיאל לקטאר.

לגבי בייג'ין, ההתרחשויות בשבועות האחרונים הן זמן טוב עבור הוועד האולימפי לבחון אם הריצה אחרי ממון היא המהות של כל הסיפור. מילא זה שמנהיגים רבים מהעולם הודיעו בזה אחר זה כי החליטו להחרים את המשחקים ולא יגיעו לצפות בהם, בשבועות האחרונים רואים כיצד נראית ההחלטה להעניק אירוח של משחקי חורף למדינה שהיא לא מדינת חורף.

לפי "הגרדיאן", המקומיים יצטרכו 49 מיליוני גלוני מים כדי ליצור באופן מלאכותי שלג "אלפיני" שייצור מראית עין של אתר סקי. כל זה בזמן ששטוקהולם, אוסלו ומינכן שטובעות בשלג אמיתי ויתרו בשלב מוקדם על אירוח המשחקים בשל העלויות הכבדות.