במקום לזרוע פאניקה מהזן החדש - סמכו על המדע ומערכת הבריאות

מגפת הקורונה (הקוביד-19) לימדה, אותנו הרופאים והחוקרים, הרבה מאוד. בתוך שנתיים, המחקר הרפואי הוסט כלפיה באופן חסר תקדים, ולצד מחקרים קליניים רבים, חוקרים של מדע בסיסי הסיטו את עניין המחקר שלהם למחלה המסתורית והדוהרת.

ישראל תפסה מקום מרכזי בעולם בהבנה הקלינית של המחלה ותוצאות החיסונים ומאמרים רבים מישראל פורסמו בכתבי העת המובילים בעולם. בשולי הכותרות, מופיעות תובנות חדשות שלא תמיד זוכות לפירסום ציבורי אך מסעירות את עולם המדע. הסערה הציטוקינית (עירור תגובה דלקתית במסלולים שונים) המאפיינת את המקרים הקשים יותר של המחלה הייתה ידועה במחלות ויראליות אחרות ואף במצבים של זיהום סיסטמי מחיידקים (ספסיס) אך לא זכתה לגישה טיפולית אינטנסיבית עד שהופיעו מחקרים שהראו בקוביד אפקט מיטיב במטופלים קשים של קורטיקוסטרואידים (מחקר ה-RECOVERY), ותרופות אנטי דלקתיות כמו נוגדי 6-IL ובריסיטיניב.

אבל, מעבר לכך, ראינו לראשונה בצורה ברורה מחלות דלקתיות אוטואנפלמטוריות/אוטואימוניות הנובעות מחשיפה למחלה ויראלית. במשך שנים, נהגנו להסביר שמחלות דומות שהופיעו כך פתאום בחיי אדם נובעות "אולי" מווירוס או נטייה גנטית אך מעולם לא הצטבר ידע מובהק כל כך בהקשר למחלה דלקתית רב מרכזית (Multisystem inflammatory syndrome, PIMS, MIS) שמופיעה לאחר ההחלמה מקוביד ומערבת דלקות סטריליות בעור, שריר הלב, מערכת העיכול, ועוד. כך גם התלקחויות של מחלות אוטואמוניות/אוטואנפלמטוריות קיימות שאנחנו רואים במספר חולים, שמצביעות על קשר מובהק בין הופעת קוביד והתלקחות מחלה קיימת בחלק מהחולים. כך גם לגבי מחלת ה-Long Covid ששיעורה שנוי במחלוקת לאור היעדר עבודות מבוקרות בצורה מספקת אבל עצם קיומה אינו שנוי במחלוקת ואף מאיר לנו על סיבה אפשרית למחלה דומה עם סיבה לא ידועה - פיברומיאלגיה.

חלק מהחיסון הבסיסי

ומנגד, החיסון, עם הישג מזהיר של פיתוח תוך פחות משנה, ועם שימוש בטכנולוגיות חדשניות ובראשן ה mRNA שיאפשרו התאמה מהירה לווריאנטים חדשים אבל גם פריצת דרך לטיפול בסרטן. תשומת הלב הרבה שניתנה למחלה לא פסחה ובצורה חסרת תקדים על מנגנון ההפעלה של המערכת החיסונית על ידי החיסון וכן על תופעות הלוואי של החיסונים. בצורה ניסיונית במהלך שהובל על ידי משרד הבריאות, הוכיחה ישראל לכל העולם שחיסון שלישי מרחיב את התגובה החיסונית ומגן על האוכלוסייה בפני וריאנט האלפא והדלתא.

אך בעוד שהמדד הראשוני היה רמת הנוגדנים שעלתה (כמצופה) לאחר החיסון, התרבו התצפיות שבעצם החיסון השלישי הוא חלק מהחיסון הבסיסי (שהומלץ עי"י פייזר כשני חיסונים בלבד) וגורם להרחבת הרפרטואר של תגובת הנוגדנים, של תאי זכרון מסוג B שאחראים על יצור נוגדנים במפגש עתידי עם הנגיף, ושל תאי T שאחראים על התגובה התאית נגד הנגיף שעשויה להיות חשובה מאוד במניעת תחלואה קשה.

חיסון רביעי (שהוא באמת אפקט הבוסטר שיוחס לשלישי) והמשך מתן חיסונים הוא כבר שאלה פחות ברורה שתלויה במדידות נוספות, דעיכה אמיתית של תוצאות החיסון (ולאו דווקא דעיכת נוגדנים שהיא צפויה ותגובה טבעית של הגוף), ופיתוח חיסונים חדשים מותאמי וריאנטים חדשים כמו האומיקרון. לכל תרופה אפקטיבית עלולות להיות תופעות לוואי ואולי זו הוכחה מסוימת שהתרופה אכן עושה משהו חשוב. התצפיות הראשונות של דלקת שריר הלב כתוצאה מחיסון פייזר נגד הקורונה דווחו מישראל (החולה הראשון בעולם אושפז במחלקה בבית חולים הדסה עין-כרם ודווח למשרד הבריאות ול-WHO) וסוכמו במספר מאמרים מישראל ומקומות אחרים ב-New England Journal of Medicine ועיתונים נוספים.

דיווח פסיבי לעומת אקטיבי

הדיווחים הללו הצביעו על תופעה מאוד מעניינת מבחינת תופעות לוואי, ואין הכוונה לעצם דלקת שריר הלב, אלא על מנגנון איסוף תופעות הלוואי מתרופות. מסתבר שתופעות לוואי מתרופות, ובמקרה זה מחיסון, נאספות בכל העולם בצורה "פאסיבית", כלומר תלויה ברצונו הטוב של המדווח בין אם הוא רופא או מטופל וכך עלולה להופיע בתת דיווח לאור מטופלים או רופאים שלא דיווחו וכן להיות דיווח טעות, שכן ברוב המקרים הדיווח לא נבדק על ידי אנשי מקצוע.

כך אפילו מערכת ה-VAERS המפורסמת של המרכז לבקרת מחלות בארה"ב היא בעצם מערכת פסיבית. משרד הבריאות הישראלי יזם פיקוח "אקטיבי" על תופעת דלקת שריר הלב ובעצם כל מקרי דלקת שריר הלב שארעו בארץ דווחו ע"י כלל בתי החולים למשרד הבריאות ועברו וידוא על ידי קרדיולוג וראומטולוג/פנימאי ולאחר מכן עברו אנליזה סטטיסטית מורכבת בראשות המרכז לבקרת מחלות בישראל, שלא רק הוכיחה את התופעה אלא גם קבעה בצורה המדויקת ביותר בעולם את שיעורה למנת חיסון. בדרך זו למדנו על ההבדל בין דיווח פסיבי ודיווח אקטיבי של תופעות לוואי.

לסיכום, לצד מחלה שמשבשת את חיי העולם וכרוכה בתחלואה משמעותית, אנו עדים לפריצות דרך רפואיות ומדעיות שמצד אחד מלמדות אותנו לכבד את הטבע, ומצד שני מובילות אותנו אט אט לחוף מבטחים. גם בהתמודדות עם האומיקרון כדאי לאמץ גישה כזו - לא להיכנס לפאניקה ובד בבד להבין שאנחנו היום במקום אחר לחלוטין, והרבה יותר טוב, מאשר בפרוץ המגפה לפני יותר משנתיים.

הכותב הוא מנהל פנימית ב׳ ומחלקת הקורונה במרכז וואהל לרפואה תרגומית בבית החולים הדסה עין-כרם ובפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית