הירידה באמון במערכת המשפט ממחישה את הקיטוב הפוליטי העמוק בישראל

אמון הוא מרכיב חשוב במערכות יחסים - הן בקשרים חברתיים בין בני אדם והן בקשרים של בני האדם עם מוסדות פוליטיים. אולם יש שוני רב בין המושג אמון בין פרטים במערכת יחסים אישית לבין אמון בגופים פוליטיים. באופן תאורטי, אדם יכול לתת אמון רב בבני אדם, להתנדב בארגון חברתי או לסייע לשכן שצריך עזרה - ובו-בזמן לא לתת אמון במערכת הפוליטית, ואף להפך.

אמון הציבור במוסדותיו הוא מושג רחב יותר, הוא מעין נייר לקמוס המשקף תחושה כמה המוסדות פועלים היטב בעיניהם של האזרחים. חוסר אמון במוסדות עולה לעתים קרובות כאשר יש תחושה בציבור שממלאי תפקידים ציבוריים דואגים לאינטרסים שלהם עצמם יותר מאשר לציבור בכללו.

מערכת המשפט בישראל בכלל ובית המשפט העליון בפרט נמצאים תחת מתקפות חוזרות ונשנות בשנים האחרונות. מתקפות אלה באות לידי ביטוי במרחב הציבורי, בהתבטאויות שליליות של בכירים בשירות הציבורי, בסיקור שלילי בזירה התקשורתית, בהתנגשויות עם פוליטיקאים ועוד.

את הביטוי למחלוקת ולסדק סביב סוגיות הקשורות למערכת המשפט ניתן למצוא בירידה במידת האמון שרוכש הציבור למערכת המשפט. הדבר ניכר בסקרי דעת קהל רבים, כמו זה של המכון הישראלי לדמוקרטיה ("מדד הדמוקרטיה הישראלית"), המצביעים על ירידה הולכת וגדלה באמון מאז 1999. 

ממודל של קונצנזוס למודל של מחלוקת

מחקר שיוצג בוועידה הבינלאומית לעצמאות שופטים שמתקיימת השבוע באוניברסיטה העברית, מראה כי בעוד שעד שנות ה-90 של המאה ה-20 מערכת המשפט של ישראל נהנתה מאמון גדול (מעל 80% אמון) בהשוואה למערכות שלטוניות אחרות - אמון שהיה משותף למצביעי שמאל ומצביעי ימין, יהודים וערבים, דתיים וחילוניים - הרי שמשנות ה-90 קיימת שחיקה באמון הכללי במערכת המשפט ובהפיכתה של אותה מערכת לנושא מחלוקת בקרב החברה הישראלית. ממודל של קונצנזוס למודל של מחלוקת.

הממצאים מגלים עוד כי הציבור נחלק לשניים (ולא בהכרח באופן שווה): חלקו נותן במערכת המשפט אמון רב, בעוד שחלקו האחר נותן במוסד זה אמון מועט. למשל: בשנת 2020 הביעו בקרב החילונים 71% אמון בבית המשפט העליון; בקרב המסורתיים 60% הביעו אמון; בקרב הדתיים - 35%; ובקרב החרדים רק 6% הביעו אמון בבית המשפט העליון.

זאת ועוד, לאורך העשורים האחרונים ניכרים שינויים ומגמות במידת האמון במוסד: כך למשל, מידת האמון בבית המשפט העליון בשנת 2003 עמדה על 84%, בעוד שבשנת 2020 עמד האמון בבית המשפט העליון על 52%.

ממצאי מדד הדמוקרטיה 2020 מלמדים כי ככל שבני אדם חיים בסביבה חברתית סגורה יותר ופתוחה פחות לחילופי דעות ולזרימת מידע ממקורות שונים, כן גדל אי-האמון שלהם במערכת המשפט. כל זאת ללא קשר ברור להחלטות הניתנות בבתי המשפט. מה שחשוב הוא כיצד מתווכות החלטות בתי המשפט באמצעות ההנהגות הפוליטיות, ולא תוכן ההחלטות עצמן.

אז היכן הבעיה? מחד, מערכת זו נתפסת בעיני חלקים בציבור כמערכת האמינה, המקצועית והישרה ביותר מבין שלוש הרשויות. מאידך, מערכת המשפט נתפסת לא פעם כסמל שניתן לחבוט בו בשל פסיקות מעוררות המחלוקת שלו. יש שיאמרו כי בית המשפט הפך, שלא בטובתו, לשחקן פסיבי שנוח להשתלח בו ולצבור הון אלקטורלי, באמצעות הצבתו כמי שמונע מנבחרי ציבור לממש את הבטחתם לציבור.

אלה "ימים שאין להם אח ורע בהיסטוריה השלטונית שלנו", התריעה נשיאת בית המשפט העליון, אסתר חיות לפני כשנתיים, באוקטובר 2019. אי-אמון ציבורי בשומרי הסף הוא שלב נוסף בתהליך שחיקת הקונצנזוס סביב מעמדה של מערכת המשפט בישראל. הסכנה היא שכאשר האמון במערכת המשפט נשחק, נשחקת הלגיטימיות של מוסד זה, נפגע שלטון החוק, ובהמשך נפגע גם האמון בכל המוסדות הדמוקרטיים. הירידה באמון במערכת המשפט היא רק סימן לירידה כללית באמון במוסדות הדמוקרטיה ולקיטוב פוליטי חסר תקדים.

פרופ' מנחם הופנונג, המחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים; ד"ר ניר אטמור, החוג ללימודים רב-תחומיים במכללה האקדמית צפת