ינואר השחור: נקמתו של ולדימיר פוטין. מזכיר לכם משהו?

ינואר 1992, השבוע לפני 30 שנה, היה יכול לפתוח את "בין שתי ערים" לצ'רלס דיקנס: "מה טובים היו הימים ההם, מה רעים היו הימים ההם; מה רבה הייתה החוכמה, מה רבה הייתה הכסילות; מה גדולה הייתה האמונה, מה גדול היה הפקפוק" (בתרגום קצת חופשי).

זה היה זמן של אופוריה עצומה ושל חרדה עמוקה, תלוי איפה בדיוק היית. האופוריה הייתה של הדמוקרטיות המערביות, שעתה זה השלימו את ניצחונן על המחנה הקומוניסטי. ברית המועצות חדלה להתקיים ביום האחרון של 1991.

החרדה הייתה מעבר למסך הברזל הישן. הארצות הקומוניסטיות לשעבר ניסו לבנות גשר אל דמוקרטיה קפיטליסטית. בכל מיני מקומות התהלכו תיאוריות על "ריפוי בהלם": הבה נפרק את המשטר הכלכלי והחברתי הישן, ונחליף אותו בן-לילה בהיפך הגמור.

ברוסיה, הנשיא בוריס ילצין הודיע לעמו המיוסר, באמצע החורף הקר, שיהיה קשה מאוד, אבל יידרשו רק שמונה חודשים כדי להגיע אל הארץ המובטחת. זה מה שאמרו לו יועציו הצעירים. הניסוי הכלכלי התחיל: המשק הופרט, כל אזרחית, גם אזרח, קיבלו קופון; הם יכלו לקנות בו מניה, על פי רצונם. גן-העדן-הסוציאליסטי-שלא-היה עמד להפוך לגן עדן של בעלי רכוש. אפילו ההפרטות של מרגרט תאצ'ר החווירו לעומת ההעזה העצומה הזו.

איזה אסון עצום ממדים נבע ממנה. לא זו בלבד שרוסיה התרוששה, אלא שנוצר מעמד של אוליגרכים: אלה שהשכילו לנצל את הנסיבות, כדי לרכז בידיהם משאבי-טבע ותשתית בדרכי עורמה וחוצפה. רוסיה נקלעה למשבר עמוק, שממנו התחילה לצאת, מעט מעט, רק בעשור הבא. סיכוייה להפוך לדמוקרטיה נגוזו בימים ההם.

ארצם נשמטה מתחת לרגליהם

על ההבדל בין האופוריה לחרדה עמדתי במוסקבה, בספטמבר 1991, בימי דמדומיה של ברית המועצות. ביקרתי במשרד של חברה מסחרית, שהפיקה תועלת מן השינויים הפוליטיים. חשבתי לפי תומי שעובדיה יהיו שותפים לאופוריה. הופתעתי לראות שנפלו פניהם.

עלתה אז הצעה להפוך את חצי האי קרים לחוף המשותף של כל המדינות החדשות, שקמו על חורבות ברית המועצות. מה פתאום, התפרצה אשה צעירה והגיבה בחריפות: חצי האי קרים שייך לרוסיה. שלושה חודשים אחר כך הוא נכלל באוקראינה העצמאית. חופי קרים, שאליהם נהרו המוני רוסים קיץ אחר קיץ, ברכבות ובכלי רכב זעירים, הפכו פתאום לחוץ-לארץ.

ב-1992 כבר היה ברור שהרוסים אינם מתענגים על תוצאות הדמוקרטיזציה. טעם התבוסה עומד בגרונם. התחושה הכללית הייתה שקשר אפלולי נקשר נגדם, ארצם נשמטה מתחת לרגליהם, עושרם הלאומי נגנב, כבודם נרמס.

ולדימיר פוטין היה אז איש צעיר, קצין זוטר במשטרה החשאית. לפי עדות מן הימים ההם הוא שקע בדיכאון עמוק, ואולי שקל להתאבד. נפילת ברית המועצות, הוא אמר לימים, הייתה "האסון הגיאו-פוליטי הגדול ביותר" של זמננו. היא עמדה להיות האסון הגדול ביותר של חייו. את הצער ואת המרירות הוא הוסיף לשאת גם לאחר שחייו השתנו מעיקרם, והוא טיפס במהירות מסחררת במעלה הסולם. שמונה שנים לאחר נפילת ברית המועצות, פוטין הושבע לנשיא רוסיה.

שלושים שנה יכלו להספיק לרוסיה להתנער מן החרדה של ינואר 1992. אבל לשם כך הייתה נחוצה לה התחלה פוליטית חדשה. פוטין לא סיפק אותה. אדרבא, הוא העמיק את המרירות, והפך אותה קרדום פוליטי לחפור בו. הוא גמר אומר למחוק את תוצאות 1991. איננו יודעים אם ההחלטה גמלה בו מיד, או רק במרוצת הזמן. אבל בהדרגה התברר שהוא אינו מוכן להסתגל לעולם החדש, שבו רוסיה הורדה בדרגה אסטרטגית.

שינוי מיידי. מיידי!

בשבוע הבא נציגים אמריקאים ורוסים ייפגשו בז'נבה, כדי לדון בתביעת רוסיה לשינוי מיידי - מיידי! - במאזן האסטרטגי. אצה לפוטין הדרך לחזור ולכונן את גבולות הביטחון של רוסיה, הרחק מערבה מגבולה הנוכחי. הוא רוצה שהמערב יתחייב להניח לאוקראינה לחזור ולגלוש אל תחום ההשפעה הרוסי; הוא רוצה שנאט"ו תוציא את כוחותיה מכל הארצות הקומוניסטיות לשעבר, שהצטרפו לשורותיה מ-1999 ואילך. פוטין לא אמר שהוא רוצה לחזור ולשכשך את רגליו בנהר האלבה, שחצה בשעתו את גרמניה; אבל ברור למדי ששם הוא רוצה לראות את הגבול הצבאי המזרחי של נאט"ו.

הדרישות האלה הן כל כך עזות מצח, עד שאין מנוס מלהניח את האפשרות שפוטין טומן מלכודת למערב, זאת אומרת שהוא מצפה, אולי מייחל, לדחייה חד-משמעית, כדי לעשות את הצעד הנועז הבא. איש לא שיחק באש באירופה באופן הזה מאז שנות ה-30 של המאה ה-20.

האנלוגיה הלא נעימה מחויבת המציאות: גם היטלר התעורר בוקר אחד, והודיע שצורכי הביטחון של גרמניה מחייבים פתרון מיידי, קחו נא 24 שעות, שאם לא כן הטנקים יתחילו להתגלגל. המערב נבהל, והניח לו לספח שתי ארצות. הוא סמך על חולשת הדעת של הדמוקרטיות המערביות, כאשר תקף את הארץ השלישית. הוא התחיל מלחמת עולם מבלי להתכוון.

באוגוסט 1914, כאשר קיסר גרמניה הסתייג ברגע האחרון מפני מלחמה, הגנרלים אמרו לו שמאוחר מדי, אי אפשר עוד למנוע את הגיוס הכללי. מאה שנה ויותר אחר כך, השאלה של החזרת הכוחות אינה לוגיסטית, אלא פוליטית, או אפילו מנטלית. השאלה היא מה הוא רוצה, מה הוא חושב שיוכל להשיג, איזה מחיר הוא מוכן לשלם; השאלה היא אם הוא חושב שאזל האוויר מריאותיהן של הדמוקרטיות.