צו השעה: קבינט לביטחון המזון ותוכנית חומש

בשנת 2050 צפויה אוכלוסיית ישראל לגדול בכ-7 מיליון איש לעומת היקפה היום. זוהי עובדה שמחייבת דיון מעמיק ונקיטת צעדים משמעותיים בכל הנוגע להבטחת הביטחון התזונתי של כולנו.

העובדה שכבר כיום, בעיצומה של מגפת הקורונה, דיווחו 22% מהמשפחות בישראל (נכון לסוף 2020) כי הן מצויות במצב של אי-ביטחון תזונתי, לצד 820 מיליון איש בכל רחבי העולם המצויים במצב כזה, ולצד ההבנה שכמות המזון שתידרש להזנת האוכלוסייה בישראל בעוד שלושה עשורים גבוהה בהרבה מהכמות הנוכחית - והרי לכם סיבה טובה במיוחד מדוע חוסנן של החקלאות ותעשיית המזון המקומית אינו רק קריטי - אלא גם מחייב תכנון והכוונה בראייה ממשלתית.

מגפת הקורונה שמלווה אותנו בשנתיים האחרונות, הפגיעה שנוצרה בשרשראות האספקה בעולם וההשפעה שלה על מדינות שהפכו לאומיות יותר בגישתן לאמצעי ייצור המזון - חידדו את הצורך במדיניות סדורה בתחום הביטחון התזונתי. הן ממחישות היטב את הצורך שלנו בהיערכות נכונה באמצעות שני צירים: גיבוש תוכנית לאומית לביטחון תזונתי לצד הקמת קבינט לביטחון תזונתי.

נתון חשוב בהקשר זה, הממחיש גם הוא את גודל הבעיה, נוגע להיקף הקרקעות החקלאיות בישראל, אשר כמעט ולא גדל מאז שנות ה-70. כיום רק 15% מהקרקעות בישראל משמשות לחקלאות, לעומת 70% בבריטניה או 52% בצרפת, למשל.

כפי שסוגיות הביטחון הלאומי שלנו או עתידנו האנרגטי מנוהלים, נדרש גם כאן גורם לאומי מנהל, בהנהגת שר החקלאות, אשר יתכלל את עבודתם של כל משרדי הממשלה הנוגעים בנושא.

על "הקבינט לביטחון תזונתי" להיערך להתנהלות המשק בשעת חירום ומשבר, ולהוביל תוכנית לאומית לביטחון תזונתי לשני העשורים הקרובים. על מדינת ישראל לגבש אסטרטגיה וראייה ארוכות-טווח שיוקדשו להבטחת היכולות שלנו לספק ולייצר מזון.

במרכז התוכנית הלאומית לביטחון תזונתי צריך לעמוד היעד הבא: איך מייצרים אוכל בכמות ובאיכות גבוהות יותר, בריא יותר ובעלות הוגנת - וכל זאת מבלי לפגוע בסביבה. לפי נתוני הלמ"ס, ישראל מגדלת כיום 148%מאספקת הפירות הדרושים לה, 112% מכמות הירקות ו-96% מהחלב ומוצריו. על פניו, נתונים מעודדים לכאורה, אך אם מביאים בחשבון כי החקלאות עצמה מייצרת רק 20% מהקלוריות בתזונה הישראלית (והיתר מקורו במוצרי מזון מיובאים או במוצרים הנשענים על תשומות מיובאות) - מקבלים תמונת מצב מורכבת בהרבה, בוודאי נוכח הגידול הצפוי באוכלוסייה.

אז מה בכל זאת ניתן לעשות? חלק מהתשובות לכך נעוצות בעידוד השקעות בחדשנות מזון ובייחוד בתעשיית הפודטק המקומית שמייצרת כבר היום פתרונות טכנולוגיים לייצור מזון מהצומח. זו הסיבה שתנובה משקיעה בשנים האחרונות משאבים ניכרים בפיתוח תחליפי חלבון לחלב, לעוף ולבשר, מתוך הבנה שהעולם מוגבל במשאבים, ושמקורות המזון הקיימים לא יספיקו להזין בצורה הולמת את כלל האוכלוסייה.

מסיבות היסטוריות, ובראשון מצב מלחמתי בעשוריה הראשונים, פיתחה מדינת ישראל חקלאות משגשגת אשר היוותה בסיס איתן לתעשיית מזון חזקה. אנחנו חייבים להבין כי המשך קיומה של תעשיית מזון חזקה, בריאה ועמידה - היא הדרך הנכונה להיערך למול המשבר התזונתי הבא. היא גם זאת שתבטיח כי המזון שאנו מייצרים משפר את בריאותנו ולא חלילה פוגע בה.

חשוב להדגיש: לא מדובר ברצון להלאמה של אמצעי ייצור המזון או בכינונו של משק בולשביקי, אלא בלקיחת אחריות ממשלתית באמצעות זרוע מתכללת של סוגיית הביטחון התזונתי, תוך שיתוף-פעולה עם התעשייה והחקלאות. על "הקבינט לביטחון תזונתי" לקדם דרכים לתמיכה בחקלאות ובתעשייה הישראליות ולשמור על אמצעי הייצור שלנו.

בין הביטחון התזונתי שלנו לבין הביטחון הלאומי מחבר קו ישיר ומובהק. את העיקרון הזה הבינו כבר ברבות ממדינות העולם, המעצבות בשנים האחרונות מדיניות ביטחון מזון מקומית, ובהן ארה"ב, קנדה, אוסטרליה, סין, בריטניה, יפן ואיחוד האמירויות. גם ישראל חייבת לנקוט גישה זאת, מתוך הבנה כי הביטחון התזונתי והעצמאות התזונתית של ישראל נשענים אך ורק על כתפיהן של החקלאות והתעשייה שלנו.

הכותב הוא יושב-ראש תנובה