מ. נייט שאמלאן על תסמונת המתחזה ועל טכניקות הקולנוע שלו

עליית הסטרימינג הכניסה אותנו לתקופה של סרטים ארוכים מדי וסדרות שהיו אמורות להיות סרטים. אבל מ. נייט שאמלאן  - שהמוניטין שלו ידוע בגלל סרטים כמו שוברי הקופות "החוש השישי ו"סימנים" - כותב כיום את התסריט הקצר ביותר בקריירה שלו. הוא מפיק גם משהו שהוא סוג של חד-קרן מודרני: דרמה טלויזיונית עם פרקים בני חצי שעה. "באופן יסודי, אני מינימליסט", אמר הבמאי. "כשאתה מציב מגבלות על מה שאתה עובד עליו, אז אתה מוצא את הקול שלך ואת היופי שלך".

העונה השלישית של חד-הקרן הזה, המותחן "Servant", ששאמלאן משמש בה שואוראנר, מפיק בפועל ולעתים במאי, הולכת לעלות ב־21 בינואר באפל טיוי. בבסיס הסדרה - זוג מתאבל המעסיק אומנת על מנת לטפל בבובה שהחליפה את ילדם המת - הייתה יכולה בקלות להחזיק פרקים של שעה. אבל כשהוא מעביר את הסיפור בנתחים של 30 דקות, אמר שאמלאן, הוא יכול להתמקד בנושאים המעטים שנמצאים בבסיס כל אחד מהפרקים. באופן דומה, בכתיבת תסריט מהודק לסרט הבא שלו, "נקישה בבקתה" ("Knock at the Cabin"), הוא למד שכל שורה בתסריט וכל רגע מתוכו צריכים להרוויח את מקומם בסרט.

"אני תמיד אומר לאנשי הצוות או לבמאים: חשבו על מה שאנחנו עושים כהכנת סושי", אמר. "הכמות הקטנה ביותר של רכיבים ברמת האיכות הגבוהה ביותר". להלן עוד תובנות על התשוקות והאמונות שלו.

אחד מהסרטים האהובים עליי בכל הזמנים הוא: "מת לחיות" (1988). ברוס וויליס יכול להפתיע בשנינות. יש לו מין חוש הומור של ג'יימס בונד בחליפה. "בוא לחוף, ניפגש, נעשה צחוקים"... זה הבן אדם.

הסרט האחרון ששיתפתי עם ילדיי והחברים שלהם: "פרזיטים" (2019). צחקנו מלא כשראינו את הסרט הזה. יש שם שליטה בלתי רגילה בשפה מההתחלה עד הסוף.

יש לי חדר בבית שמלא ב: תקליטורי DVD ובלו-ריי. כשאני נכנס לחדר בו הם מוצגים על המדפים, אני סופג את הסרטים האלה באוסמוזה. זה מוחשי. זה נמצא שם. אני לא יודע כמה פעמים פשוט הלכתי לשם לבהות בהם.

על מנת למיין את תקליטורי ה־DVD והבלו-ריי אני: משתמש באפליקציה שנקראת CLZ Movies, כך שאני יכול לראות את הכותרים בספריה שלי מכל מקום בו אני נמצא. אם זה נכנס לאוסף שלי, זה אומר שאני חושב שהסרט הוא יצירת מופת. לפעמים אני מבקר סרטים באוזני חבריי כך: "אהבתי אותו, אבל הוא לא נכנס למדף".

לצלם צילומי סטילס מזכיר לי: כמה כוח יש לדימוי היחיד. יש לי מצלמת האסלבלד 500C/M שאני אוהב. למרבה הצער, בתי, אישאנה, שהיא במאית ב"Servant", גנבה אותה ממני. זה נושא קשה לדבר עליו.

אני עושה רישום: של כל פריים בסרט שאני עובד עליו, בעבודת יד. לסרט שלי "זמן", ציירתי אותם על אייפד. לסרטי החדש אני ממש רושם כל פריים על חתיכת נייר. אני יודע שיש לי את הסצנה ברגע שאני רושם אותה. זה הולך ככה: זה לא זה, לא זה - אה, הנה זה.

אני מאוד קשור: למכונית שלי. היא הפכה לחלק מהאישיות שלי. אני אוהב דברים שעשויים מאוד טוב. במשך תקופה ארוכה, הייתה לי מאזרטי. כעת, אני נוהג בטסלה דגם X משנת 2019. אני מת עליה, היא הכי טובה בתחום שלה.

על הטלפון שלי יש לי רשימה של: 50 הספרים שאני קורא בשנה. אני שם כוכב ליד אלה שאני חושב שהם יצירות מופת. אחד הספרים ששמתי כוכב ליד שמו ב־2021 היה הספר "קאסטה" של איזבל ווילקרסון. אני חושב שהוא מדהים מבחינת ההבנה מה קורה ברמה סוציולוגית.

בטלפון שלי, יש לי לפחות שלוש: אפליקציות מילון, כולל Oxford Dictionary of English וכן Advanced English Dictionary & Thesaurus. אם אני קורא ומגיע למילה שאני מכיר אבל לא ממש בטוח לגבי השימוש בה, אני אוהב לחפש אותה ואחר כך לשלב אותה בשיחות היומיומיות שלי.

אחד מבזבוזי הזמן החביבים עליי: הוא אפליקציית אוצר מלים הנקראת "Knowji Vocab 7-10". השתמשתי בה באיזה יום אחד כשהייתי בחדר ההמתנה של רופא השיניים שלי. אם אני לומד חמש מלים חדשות בחדר ההמתנה, זה שימוש טוב יותר בזמן שלי מלקרוא את המגזין "פיפל".

כשאני כותב תסריט אני נוטה לקרוא: ספרים של אלמור לנארד, בגלל שהוא כל כך טוב בדיאלוגים. בשנה שעברה קראתי מחדש את "מגע".

כשאני כותב, אני אוהב להאזין: לפסקולים של סרטים וסדרות טלוויזיה. לאחרונה האזנתי לפלייליסט של הילדור גואונדוטיר בספוטיפיי, הכולל מוזיקה מהפסקולים שלה לסרטים כמו "ג'וקר" והמיני סדרה "צ'רנוביל". היא קול פשוט מדהים.

אני אוהב לשמוע מוזיקה: ברמקולים של B&W, שיש לי בכל מקום. במשרד שלי יש זוג רצפתיים מהדגם DM604 S3. הם ממלאים את החלל בדרך כזו שאני מרגיש שאני נמצא באולם קונצרטים.

אני משתמש בפינטרסט כדי :  להרכיב את הרגשות והרעיונות של הבקתות לסרט החדש שלי.

העצה שלי לשחקנים מתחילים: היו נוכחים. אל תרדפו אחרי התוצאה. אפילו אם מה שאהבתם קרה בטייק השלישי - זה קרה בטייק השלישי. אנא תאזרו באומץ להרשות לטייק הרביעי להיות משהו חדש.

העצה שלי לבוסים היא: אתם קובעים את הטון במערכת הערכים שלכם, אז היו ברורים לגביה. בסטים שלי, אני מקווה שאתם לא יכולים להרגיש הבדל בין הדרך בה אני מתייחס לעוזרי הפקה לדרך בה אני מתייחס לשחקן הראשי.

יש לי פוסטרים של סרטים במשרד של: "מגרש השדים" ו"מלתעות". "מגרש השדים", מבחינתי, הוא האמא של כל הסרטים המפחידים.

המקום לדאגה הוא: כשאתה יכול לעשות ניתוחים ולבצע פעולות. כשאתה מבלה עם ילדיך, זה לא המקום הטוב ביותר לפתור את מה שקורה בעבודה. תבחר מקום בו אתה יושב ואומר לעצמך: "עכשיו אני הולך לדאוג, וזה מה שאני הולך לעשות לגבי זה".

אני קורא את סטפן קינג בגלל: היכולת שלו לשים דמויות במצבים לא טבעיים ועדיין לגרום לזה להיות מקורקע במציאות. אני לא יודע אם אני קורא אותו בגלל שהוא מפחיד.

רק לאחרונה הרגשתי: כמו במאי. כולנו סובלים מתסמונת המתחזה. זו גרסה של לעבור את המסע של חייך ולהאמין שהמגבלות האישיים שלך והמאפיינים שלך הם מדהימים והם מה שנחוץ בעולם. קשה לנו לקבל את עצמנו וגם להיות מרוצים מהתמהיל שלנו.

נערך מריאיון עם כריס קורנליס.