פיצויי הקורונה? אין לכך כל הצדקה כלכלית או חברתית

לא קל אבל חשוב לומר זאת: צריך לשים סוף לחגיגת פיצויי הקורונה. הם לא צודקים, לא יעילים, וכל מטרתם היא קניית קולות לצורכי בחירות ופריימריז באמצעות לוביסטים שעוסקים בתיווך העסקאות. כך כאשר הכסף נזרק מההליקופטר וכך גם כשהוא עובר לחשבון הבנק לאחר בקשה קצרה שממלאים באינטרנט. נכון, רבים נפגעו כלכלית ממגפת הקורונה (אגב, לא רק כלכלית, גם בריאותית ונפשית למקרה ששכחנו) אבל איזה הגיון וצדק יש בפיצוי שהבסיס לחישובו הוא כמה היה התובע יכול להרוויח ללא הקורונה? אם התמזל מזלו והוא הרוויח בגדול לפני הקורונה אזי הוא יקבל הרבה.

לעומתו אדם שנפל קשה כמה חודשים לפניה, אולי בשל מחלה, אולי בשל פתיחת השוק לייבוא, או אולי בשל טכנולוגיה חדשה שהפכה את המוצר שלו ללא רלוונטי, לא יקבל מאומה. זוהי מדיניות שאינה מצמצמת אי שוויון אלא מרחיבה אותו. היא גם מעוותת תמריצים ופוגעת במוטיבציה לחדשנות ומציאת דרכים יצירתיות להתגברות על המגבלות שמציבה המגפה לעסקים. המון המון אנשים ועסקים מפסידים יום יום הרבה הרבה כסף מסיבות שאינן בשליטתם ובכלל זה בשל החלטות ממשלה, ואינם מקבלים כל פיצוי. מדוע הקורונה מקודשת יותר מכל אלו?

אשליית הגירעון

בשנה שעברה שהייתה, לפי מדדים רבים, אחת משנות השפע והצמיחה היפות ביותר של מדינת ישראל, הועברו מיליארדי שקלים כפיצויי קורונה לחברות ועסקים שרבים מהם נהנו מאותה צמיחה, זאת בנוסף לפיצויים ששולמו לכלל אזרחי מדינת ישראל ללא שום קריטריון. פיצויים אלו מומנו ע"י מדינת ישראל בעיקר באמצעות הגדלת הגירעון. הגדלת הגירעון מעניקה אשליה שהמפוצים מרוויחים מבלי שאיש מפסיד. זוהי כמובן אשליה מוטעית. אין פלא שהגדלת הגירעון הוא אמצעי המימון החביב ביותר על פוליטיקאים משום שלאף אדם שנפגע מאמצעי זה אין זכות הצבעה, אך יש רבים שנפגעים מהגדלת הגירעון המנועים מלהצביע: אלו הם ילדינו ונכדינו שטרם הגיעו לגיל המקנה זכות הצבעה ורבים אחרים שעוד יולדו לנו בשנים הקרובות. איש מהם לא יוכל להתחשבן בקלפי עם אלו שקיבלו את ההחלטה כשהם יאלצו להחזיר את ההלוואה שנטלו אבותיהם וסביהם בתוספת ריבית.

פיצוי בגין משבר הקורונה הינו לעיתים מוצדק, אך הוא צריך להינתן על פי קריטריונים אחרים לגמרי מאילו שהיו בעבר. הוא מוצדק וראוי כלכלית רק אם מתקיים בו אחד מהתנאים הבאים:

1. לתובעים פרטיים (לא חברות ועסקים) יינתן סיוע רק כאשר מצבם הכלכלי הדרדר באופן שמצדיק סיוע על פי הקריטריונים הכלליים של מערכת הרווחה בישראל. כיוון שאני בעד מדיניות רווחה אני נוטה בעניינים אלו להיות הרבה יותר נדיב מרוב חברי הכלכלנים.

סיוע שהוא השקעה

2. לחברות ועסקים שקרסו או מצויים על סף קריסה יינתן סיוע רק אם הוא יכול להעמיד את העסק על רגליו באופן שהתשואה למשק מהסיוע תהיה גבוהה יותר משיעור הסיוע עצמו. במקרה זה הסיוע הינו בבחינת השקעה. הוא יינתן כהלוואה לטווח ארוך בתנאים טובים שתוחזר למדינה רק אם העסק אכן יניב רווחים בעתיד.

ממשלת ישראל, או כל ממשלה אחרת בעולם, אינה יכולה לבטח או להבטיח שלא משנה מה יקרה "העסקים כרגיל". במשך שנים ובעיקר בעתות רווחה מלינים איגודי התעשיינים והעסקים על התערבות ממשלתית מיותרת ורוממות השוק החופשי תדיר בגרונם. אבל בעת הזו הם לפתע הפכו לחסידי המעורבות הממשלתית. סיוע ממשלתי שקול להעברת כסף מידיו של אזרח אחד לידיו של אזרח אחר, והצעד ראוי רק כאשר יש לו צידוק מוסרי מכריע או שיש בו אינטרס נרחב לכלל הציבור בישראל אך לא כאשר מאחוריו אינטרס פוליטי ועסקי צר.

הכותב הוא ראש קתדרת סילברצוויג לכלכלה באוניברסיטה העברית