האם ארה"ב נמצאת על סף מלחמת אזרחים?

המילים "מלחמת אזרחים" מופיעות עכשיו בתקשורת האמריקאית בתדירות המעוררת אי נוחות. שני ספרים יצאו באותו החודש עצמו, החוזים מלחמה כזאת, אחד על יסוד מחקר אקדמי ואחר על יסוד אינטואיציות עיתונאיות. ביקורות על הספרים מעוררות טענות וטענות־נגד, המתארחות בעמודי הדעות של חשובי העיתונים.

סנאטורית דמוקרטית מן האגף המתון של מפלגתה הזהירה בשבוע שעבר בנאום במליאת הסנאט, כי "מחלת הפילוג" מתפשטת בגופה של ארה"ב. צירת בית נבחרים רפובליקאית מן הימין הקיצוני קראה בסוף החודש שעבר ל"גירושים לאומיים" (National Divorce) בין המדינות "האדומות" (רפובליקאיות) ל"כחולות" (דמוקרטיות).

בשבוע שעבר, הבולשת הפדרלית עצרה את המנהיג של קבוצה קיצונית, הקוראת לעצמה "שומרי השבועה". הוא ואנשיו מואשמים שהשתתפו בהתקפה על משכן הקונגרס, בינואר שעבר.

על פי מסמכים שהוגשו לבית המשפט, המנהיג חזר ודיבר באוזני אנשיו על הצורך להתכונן למלחמת אזרחים. ביום הבחירות לנשיאות, בנובמבר 2020, הוא אמר להם: "אנחנו לא נוכל להשיג את זה בלי מלחמת אזרחים... הכינו את עצמכם, גופנית ונפשית". ערב השבעת ג'ו ביידן, לפני שנה, הוא אמר לשותפיו להתארגן צבאית נגד הממשל החדש. "אחרי זה... אם שום דבר לא יקרה... זו מלחמה... מלחמת אזרחים 2.0".

לגיטימיות ללא-לגיטימי

מלחמת האזרחים 1.0 היא כמובן שזו שפרצה ב-1861, ארכה ארבע שנים, עלתה בחיי 750,000 חיילים, הרסה שורה של מדינות דרומיות, שחררה את העבדים אבל לא הצליחה לקבע את זכויותיהם האזרחיות, ופערה פצעים עמוקים שלא הגלידו עד עצם היום הזה.
מדינות הצפון, שניצחו במלחמה ההיא, קנו את שיתוף הפעולה של לבני הדרום המובס באמצעות הסכמה של כמעט 90 שנה לאפליה גזעית ממוסדת נגד שחורי הדרום.

הוויתור איפשר לדרום לטהר את מנהיגיו מאשמה, ולהתחיל פולחן פומבי של "היעד האבוד" (The Lost Cause). מפעם לפעם נשמעו קריאות לחזור ולפרוש מארה"ב, אבל הן היו שוליות ומעוטות משקל.

מה אם כן מעניק להן משקל עכשיו? כמובן, דונלד טראמפ הוא המעניק. הוא לא קרא במפורש למלחמת אזרחים, אבל הוא העניק לגיטימיות לרעיון הלא-לגיטימי, והוציא אותו מן השוליים. הוא הנשיא לשעבר הטוען שהדמוקרטיה האמריקאית קרסה, ובארה"ב שולטת ממשלה לא חוקית, מכוח בחירות מזויפות. אל נכון הוא מכין את הקרקע לטענות דומות בעקבות כל בחירות, שהמפסידים בהן לא יסכימו עם תוצאותיהן.

בין התרחישים הסבירים ביותר למלחמת אזרחים (במידה שאיזשהו תרחיש יכול להיות סביר) נמצא זה של 2024: טראמפ חוזר ומתמודד על הנשיאות, וחוזר ומפסיד בהן; חוזר ומודיע שהן זויפו, אבל הפעם מורה לתומכיו המאורגנים להתנגד באלימות. המדינות האדומות מסרבות להכיר בתוצאות, ודוחות את סמכותו של הנשיא הנבחר.

זה אגב יכול להיות גם הפוך: המועמד הדמוקרטי, יהיה אשר יהיה, זוכה ברוב הקולות בבחירות, בהפרש ניכר, אבל טראמפ מנצח בחבר האלקטורים ברוב דחוק. זה קרה שלוש פעמים ב-21 השנה האחרונות. המדינות הכחולות מסרבות להכיר בסמכותו, וההמשך מי ישורנו.

התרחיש החמור ביותר, והרה־הסכנות ביותר: בעקבות שינוי של חוקי בחירות ב-16 מדינות בשליטה רפובליקאית, הסמכות לאשר את התוצאות עברה לידי האסיפות המחוקקות המקומיות, הנמצאות כיום בשליטת הרפובליקאים. האסיפות האלה מוסמכות לבטל תוצאות, אם הן מוצאות בהן דופי.

שערו בנפשכם אסיפות מחוקקות בפנסילבניה, במישיגן, בוויסקונסין, באריזונה, בג'ורג'יה פוסלות מאות אלפי קולות, ומעבירות את המדינות מן הטור הדמוקרטי אל הטור הרפובליקאי. או־אז מדינות כחולות, בייחוד לאורך החוף המערבי ובצפון החוף המזרחי, מסרבות להכיר בתוצאות הבחירות. בבוא ינואר 2025 הן משביעות נשיא מקביל, ומזמינות הכרה בין לאומית. תוהו בוהו, ורוח אלוהים אינה מרחפת על פני שום תהום.

ה"פתאום" אינו כה פתאומי

בנסיבות כאלה פרצה מלחמת האזרחים הקודמת. נצחונו של לינקולן ב-1860 אמנם לא הועמד בספק, אבל 11 מדינות דרומיות סירבו לקבל את סמכותו, ופרשו. הן אגב לא התכוונו למלחמת אזרחים. הן קיוו שהצפון יקבל את הפירוק. לא יצא להן.

אבל מלחמות אזרחים אינן רק עניין לאי-הסכמה על תוצאות בחירות. כדי שאזרחים, שכנים, אולי בני אותה המשפחה, ירימו נשק אלה נגד אלה, צריכה להתמוטט ההסכמה החברתית, וצריכה להתחולל דמוניזציה הדדית. הדברים האלה יכולים להתרחש לאטם, גם אם תוצאותיהם מתחוורות "פתאום". יוגוסלבים מכל האומות ומכל הדתות חיו אלה לצד אלה במשך עשרות שנים לפני שהתחילו לשחוט אלה את אלה, "פתאום".

דייוויד ברוקס, בעל טור ימני (ממתנגדי טראמפ) כתב ב"ניו יורק טיימס" בשבוע שעבר: "בשעה שנראה כי גוברת איבתם של האמריקאים אלה כלפי אלה, באותה השעה גם פוחתת התעניינותם אלה באלה". הוא מצטט נתונים על הירידה בתרומות למטרות צדקה. לפני 20 שנה, שני שלישים מכל המשפחות בארה"ב תרמו. ב-2018 השיעור פחת עד 50%.

"נראה שמתרחש משהו קודר יותר ועמוק יותר - אבדן ארוך טווח של סולידריות, עלייה ארוכת טווח בהתנכרות ובאיבה. אלה החיים בחברה, המתפרקת לא רק מלמעלה למטה, כי אם גם מלמטה למעלה... התפוררות המרקם החברתי".

את הדברים האלה עצמם אפשר להגיד לא רק על ארה"ב. אני חושב שהם מצלצלים מוכרים מאוד גם בישראל. הם מסכנים שורה של דמוקרטיות במשבר. אבל בארה"ב הם מפחידים במיוחד. שלומה של אמריקה חשוב לא רק לאמריקאים. נסו נא לחשוב איפה היה העולם החופשי בלי אמריקה במאה השנה האחרונות. אפשר שהוא פשוט לא היה.