עסקאות הטיעון גורמות לאי צדק משווע

בעשורים הראשונים לקיומה של מדינת ישראל התקיימו משפטים פליליים שבהם נשמעו עדים, הוצגו ראיות, והשופטים השתדלו להגיע לאמת ולעשות צדק. בהמשך, כשמדי פעם נדברו ביניהם התובע והסנגור וכרתו עסקת טיעון - התובע ויתר על האשמה בעבירה חמורה או הסתפק בעונש מתון, והנאשם בתמורה הודה בעבירה - עשו זאת בהסתר. כשנדונה עסקת הטיעון לראשונה בבית המשפט העליון, הוא כתב: "הכרח בל-יגונה".

בהמשך עודדו השופטים את עסקות הטיעון בשם היעילות, שבאה כמובן על חשבון האמת והצדק, וכיום 80%-90% מהמשפטים מסתיימים בעסקות טיעון, והנאשמים מורשעים מבלי שמוכחת אשמתם.

מששינו השופטים את טעמם ואת המציאות, כבר לא שמחו בביטוי "עסקת טיעון", והעסקה הולבנה בביטוי החדש "הסדר טיעון". והנה כשעומד על הפרק הסכם בין ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו לבין היועמ"ש, הכותרות זועקות "עסקת טיעון", והביטוי "הסדר טיעון" נעלם. אנשים שלא מפריעה להם האפשרות של הרשעת חפים מפשע, מוטרדים מהאפשרות של הקלה בעונש.

בספרות המשפטית קיימות התייחסויות שונות לעסקת הטיעון: הפרופסורים סטונץ וסקוט הציעו לראותה כחוזה; פרופ' איסטרברוק הציע לראותה כפשרה; פרופ' לנגביין רואה בה עינויים מודרניים; ופרופ' שולהופר רואה בה אסון.

להערכתי, כשמדובר באשמים - עסקת-הטיעון היא חוזה של פשרה; אך כשמדובר בחפים מפשע - עסקת הטיעון היא עינויים שתוצאתם אסון.

מנגנון עסקות הטיעון מאפשר הרשעות רבות של חפים מפשע. הדבר הוכח גם בפרויקט החפות האמריקאי, שבו משווים דגימות ד.נ.א של מורשעים לדגימות שנשמרו מזירות הפשע. זוהי תעשיית הרשעות, של אשמים ושל חפים. יש קשר הדוק ודו-כיווני בין שיעור הזיכויים הנמוך מאוד אצלנו (פחות מאחוז!) לבין שיעור עסקות הטיעון.

פליליות יתר

לכן, ראוי לצמצם דרסטית את השימוש בעסקות הטיעון ולשוב למשפטי הוכחות, לחקר האמת ולהשתדלות אמיתית לעשיית צדק. אלא שמאיימים עלינו שמערכת המשפט תקרוס. זהו איום סרק. ישראל סובלת מהתופעה המוכרת בעולם כover-criminalization; פליליות יתר.

הרבה יותר מדי התנהגויות מטופלות באמצעות המשפט הפלילי, שבמקורו נועד לתופעות המסוכנות. ביטול תעשיית עסקות הטיעון יחייב את התביעה לבחור בעבירות הרציניות, שלגביהן יש הוכחות משמעותיות, והחברה תצא נשכרת. בינתיים, כל עוד השיטה היא עסקות טיעון, יש להכיר, בשם השוויון וההגינות, בזכות של הנאשם לקבל הצעה הוגנת. אחרת בכ-85% מההליכים אין לנאשמים זכויות.

חזרה למשפט נתניהו. לא פלא שהשופט אהרן ברק נחלץ לתמוך בעסקת הטיעון המתרקמת. בתבונתו, הוא רואה שמערכת אכיפת החוק הפלילי מאבדת את אמון הציבור. הציבור נחשף לעדות חוקר מלהב 433, שבתקופה מסוימת כל משאבי היחידה - מאות עובדים וכנראה מאות מיליוני שקלים - הושקעו בחקירות נתניהו. אינני טוען שנהגו כך מסיבות פוליטיות, אלא מעודף מוטיבציה של חוקרים באשר לחקירות שמשום מה נתפסות כספינות דגל. ומכיוון שהחוק לא בהכרח מגדיר את המעשים כעבירות, נזקקו לקונסטרוקציות חדשניות, כגון "סיקור תקשורתי אוהד" כשוחד ו"היענות חריגה".

הציבור בוחר

בדמוקרטיה הציבור בוחר את ראש הממשלה, ולא היועמ"ש. הדחת ראש ממשלה מכהן באמצעות משפט פלילי היא סבירה מאוד כשמדובר בעבירה חמורה, ודאי אם מדובר חלילה ברצח, באונס או בשוד. אך כשהמשטרה משקיעה משאבי עתק, שאותם מן הראוי היה להשקיע בהתמודדות עם האלימות בחברה הערבית למשל, בחקירת התנהגויות גבוליות שניתן לעקם את האף מולן, במה שמצטייר כמצוד אחר ראש ממשלה מכהן - רבים בציבור חשים שגוזלים מהם את זכות הבחירה.

וכפי שכתבה פרופ' רות גביזון ז"ל, הסיכויים שנתניהו יזכה למשפט צדק נמוכים. על רקע זה, הצעה הוגנת לעסקת טיעון לא אמורה לכלול עבודות שירות, שהן משפילות, ולא קלון, שאותו מבקשים להטיל בשם אמון הציבור. הציבור יחליט במי לתת אמון. בדמוקרטיה מחליפים שלטון באמצעות בחירות ולא באמצעות מערכת המשפט.

ולסיום, גילוי נאות: בבחירות האחרונות לא הצבעתי לליכוד. 

הכותב הוא ראש המכון לבטיחות במשפט הפלילי ומייסד האתר "ביקורת מערכת המשפט הפלילי", מלמד במכללות האקדמיות גליל מערבי וספיר 

 *** חזקת החפות: יודגש כי גם לאחר הגשת כתב האישום נגדם, ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו, שאול ואיריס אלוביץ' וארנון (נוני) מוזס מכחישים את המיוחס להם, לא הורשעו בביצוע עבירה, ועומדת להם חזקת החפות.