לפחות מיליון איש צפו בהרצאת הטד הזו עד היום: הסטנדאפיסט הרובוטי הראשון בעולם בהופעה חיה. השנה הייתה 2011, והת'ר נייט, פרופסורית למדעי המחשב מהאוניברסיטה של אורגון, הציגה לעולם את דאטה, רובוט חביב וקטן ממדים שפיתחה. דאטה לא אכזב, ונתן הופעת סטנד-אפ מוצלחת בת 3 דקות על הבמה. ההופעה הזו הכניסה את פרופ' נייט לרשימת הצעירים המבטיחים של פורבס, ושמה את השניים על שער מגזין "Wired" .
איך פרופ' נייט עשתה את זה? היא הזינה למוח של דאטה מאות בדיחות, רובן מקוריות, שכתבה בעזרתם של קומיקאים מקצועיים. זו הייתה בדיחה מוצלחת של דאטה: "אני מחבב טלוויזיה, בעיניי היא די חינוכית. ברגע שמישהו פותח אותה, אני עובר לחדר השני וקורא".
כל בדיחה תויגה במאגר המידע של הרובוט לפי פרמטרים כמו נושא הבדיחה, האורך שלה וכדומה. הבינה המלאכותית של דאטה נעזרה בפרטים הללו כדי להחליט איזו בדיחה לשלוף ומתי, כאשר כל ניסיון הפעלה סייע לבינה מלאכותית ללמוד ולהשתפר.
זה גם מה שעשתה פרופ' נייט באותה הרצאה: היא נעזרה בקהל כדי לאמן את דאטה. לפי התגובות מהקהל, הרובוט הבין האם הבדיחה שסיפר הייתה מוצלחת, ובחר את הבדיחה הבאה. פרופ' נייט הפצירה בקהל לא להתבייש ולהביע את דעתו, כדי שדאטה ילמד מה עובד: "זה רובוט, אין לו רגשות. עדיין".
להאניש את הרובוטים
המשימה של פרופ' נייט לחבר בין אמנות לטכנולוגיה לא הסתיימה על במת טד. היא הקימה את תאטרון "מרילין מונרובוט" להופעות רובוטים, וייסדה את הפסטיבל השנתי לסרטי רובוטים.
במעבדה שלה באוניברסיטת אורגון, נייט והצוות ממשיכים לשקוד על גרסאות מתקדמות של רובוטים סטנדאפיסטים. פרופסורית נוספת במעבדה, נעמי פיטר, יצאה בשנה שעברה לסיבוב הופעות קצר עם רובוט סטנדאפיסט בשם ג'ון. פתאום סטודנטים להנדסה אלקטרונית ומדעי המחשב נראים מגניבים לפחות כמו בוגרי שנקר ובצלאל.
אבל המשימה של פרופ' נייט אינה "להגניב" או לשעשע. נייט עוסקת בתחום המתפתח של "רובוטים חברתיים". המטרה פשוטה: ללמד רובוטים התנהגויות חברתיות אנושיות, כדי שיתפקדו טוב יותר כבני לוויה.
המגמה הטכנולוגית היא עקבית: רובוטים מתחילים למלא יותר ויותר תפקידים בחיי היומיום של בני האדם. רובוטים מתפקדים כיום כנותני שירות בבתי חולים, בתי מלון, מסעדות, שדות תעופה ותחנות רכבת. הם מעודדים מאושפזים, עוזרים לילדים על הספקטרום האוטיסטי לרכוש מיומנויות וכן הלאה.
ההנחה היא שאם הרובוטים יידעו להתנהג באופן "אנושי" יותר, הם יוכלו להיות נותני שירות טובים יותר. היכולת להצחיק היא תכונה אנושית חשובה - ומכאן העניין של מדענים ברובוטים בדרנים.
מצחיקים כמו ילדים
לקרב בין רובוטים לאנשים זו המשימה של כל התאטראות הרובוטיים שפעילים כעת. Improbotics הוא תאטרון אימפרוביזציה טכנולוגי שהקימו ד"ר פיוטר מירוסקי וד"ר קורי מתיוסון. הצוות כולל גם במאית דרמה ומומחי דיגיטל. המופע נראה כמו ניסוי במעבדה שיצא משליטה, וזו בדיוק הייתה כוונת המייסדים.
אין שם תסריטי בדיחות מוכנים מראש, כמו שיש למרילין מונרובוט, אבל הקונספט פשוט: השחקנים האנושיים מנסים לנהל שיחה עם הרובוטים על הבמה בלייב. הבינה המלאכותית נוטה לענות תשובות מוזרות ובלתי קשורות, והשחקנים מאלתרים על בסיס התשובות שלה.
התוצאה היא שיחה משעשעת שהולכת למחוזות בלתי צפויים. זה כמו לנהל שיחה עם ילד קטן: זה מצחיק בזכות התשובות הבלתי הגיוניות של הילד, שלא לגמרי מבין את הסיטואציה. רק שבמקום ילד עומד על הבמה הרובוט אלכס. לפי הקטעים שראיתי, מדובר במופע חביב בהחלט. כנראה ש-Improbotics עלו משהו, כי הם לא מפסיקים להופיע.
הופעת רובוטים קבועה ניתן למצוא במוזיאון המדע קופרניקוס בוורשה. מומלץ להזמין כרטיסים מראש, כי היא סולד אאוט בדרך כלל. ההופעה הזו היא נטו רובוטית. משתתפים בה שני הומנואידים, כלומר רובוטים בעלי מראה כמו-אנושי, שמציגים סיפור אגדה כלשהו במגוון שפות כמו אנגלית, פולנית ורוסית. מי שמייצרת את ההומנואידים עבור המוזיאון היא חברה בריטית בשם Engineered Arts. אבל תאטרון הרובוטים הזה נהנה מחסות של פרטנר הרבה יותר מוכר: קוראים לו סמסונג.
הניסוי של נטפליקס
סמסונג אינה החברה הגדולה היחידה שמתעניינת בתאטרון רובוטי. נטפליקס העלתה בשנה שעברה שורת סרטונים מונפשים, אותם היא משווקת ככאלה שנכתבו בידי בוטים בלבד: סטנד-אפ, קומדיה רומנטית, סרט אימה וכן הלאה. זה קצת משעשע מרוב שזה רע.
סרט האימה הוא היצירה הכי מוצלחת, יחסית. בסרט מככבת דמות מרושעת בשם מר חידות ( (Mr.Puzzles שרוצה לגרום לאנשים "להיות קצת פחות חיים". הסרטון מתחיל בבחורה קשורה בחבל, שמשתלשלת מהתקרה. מר חידות פונה אליה בשאלה: "ג'ניפר, האם היית רוצה להיות גיימרית?". הבחורה שואלת אותו מהיכן הוא יודע את שמה, ומר חידות משיב: "יש לך גוף. לג'ניפריות תמיד יש גוף". כך נראה הומור של בוטים, לטענת נטפליקס.
במקרה של נטפליקס, גורמים שונים כמו רשת ABC טוענים שמדובר בתרמית. מי שסיפק לנטפליקס את התסריטים שנכתבו כביכול בידי בוטים הוא הקומיקאי המוערך קיטון פאטי, שכותב לניו יורקר, מרוול, קומדי סנטרל ועוד. פאטי טוען שפיתח בוט שמסוגל לצפות במאות שעות של הופעות וסרטים, ולבנות טקסטים מבדחים בעזרת הידע שצבר. מדובר במשימה סופר מתוחכמת. אפילו למעבדות המחקר המתקדמות ביותר בתחום ה-NLP (עיבוד שפה טבעית), כמו Open AI שהקימו אילון מאסק, פיטר ת'יל ואחרים, אין אלגוריתם כזה.
אני מעריכה שאם גורם פרטי היה מפתח אלגוריתם כה חזק, ענקיות הטק היו מנהלות סביבו מרוץ חימוש בסגנון המלחמה הקרה. גם הטקסטים נראים עשויים מדי. משהו בסיפור של פאטי לא מסתדר, אבל המגמה מעניינת: חברות גדולות וחדשניות מתעסקות בהומור רובוטי.
מה אומר על כך ג'ון, הסטנדאפיסט הרובוטי שמופיע עם פרופ' נעמי פיטר? "אם אהבתם את המופע, תזמינו אותי כדי שאקח מכם את העבודות שלכם". בינתיים, מסתמן שלהיות קומיקאי זה מקצוע בטוח לעתיד. עדיין.
הכותבת היא הבעלים של חברת Round Angle לפיצוח תובנות עסקיות וסטוריטלינג. עבדה עם חברות מובילות וזכתה בפרסים בארץ ובעולם
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.