למה מפקירים את הציבור מפני הרעלה במקומות בילוי?

בשנים האחרונות מתרבים הדיווחים על מזון ומשקאות נגועים ברעל במקומות בילוי שונים בארץ. מבלים ומבלות רבים דיווחו על סחרחורות, פגיעה ביכולות מוטוריות, קשיי ראייה, קשיי נשימה ושינויים בתפיסת המציאות. כמו כן, בבדיקות מעבדה שנעשו נמצא כי רעלים אלה עלולים להוביל למוות. עם זאת, למרות המציאות המבהילה, לא נראה כי ההרעלה ההמונית שמתבצעת ברחבי המדינה מטרידה את המשרד לביטחון פנים, את משרד הבריאות ואת משרד המשפטים.

כאשר התעורר חשד להימצאות רעל בתוך הטונה שהגיש בית קפה מוכר בתל אביב, ב-2019, התעוררו זעם ציבורי וחרדה, ובצדק, המשטרה ערכה חקירה נחושה, והוגשו כתבי אישום מתאימים. אותו הדבר קרה כאשר אדם נחשד כי ריסס חומר K-300 על כוסות שתייה וגרם לכאבי ראש קלים אצל השותים. עם זאת, משום מה, כאשר עולה החשד כי הרעל ניתן לצורך ביצוע אונס - הנחישות להגנה על הציבור מפני הרעלה מתפוגגת.

"סמי אונס" זה שם כולל לחומרים שנעשה בהם שימוש לנטרול גבר או אישה למטרות פגיעה מינית (קטמין, GBL, ובנזודיאזפינים), והם לרוב מוחדרים בהיחבא למזון או משקה. יש להם מספר מאפיינים משותפים מסוכנים: רובם שקופים, חסרי ריח ובעלי טעם שניתן לטשטש בקלות על-ידי ערבוב עם משקה קל או אלכוהול (שילוב מסוכן שבעתיים, שיכול גם להוביל למוות). כמו כן, סמי אונס מורידים את יכולת ההתנגדות ואף גורמים לאיבוד הזיכרון בנוגע למה שקרה בהשפעתם. חלק מהסמים ניתנים להכנה באמצעים ביתיים פשוטים יחסית, וחלקם ניתנים על-פי מרשם רופא.

למרות ההיקף העצום של התופעה והסכנה האדירה לבריאות הציבור, עד היום הורשע אדם אחד בלבד בשימוש בסמי אונס ובפגיעה מינית בנפגעת. כמו כן, ההרשעה הזאת הייתה בעבירה של "שלילת כושר התנגדות לצורך ביצוע עבירה", עבירה שדורשת להוכיח גם את שלילת כושר ההתנגדות וגם את הכוונה לבצע עבירה נוספת, כגון אונס.

כלומר, שלילת כושר התנגדות לא רואה בהרעלה עצמה עבירה, אלא רק אם היא התרחשה במטרה לבצע עבירה אחרת. כאשר קיים קושי ראייתי להוכחת אותה "כוונה לביצוע עבירה נוספת", וכאשר העבריין לא מצליח לאנוס את הנפגעת, נזנח הטיפול בתיק, ועברייני סמי אונס לא נענשים ורשאים להמשיך בניסיונות שלהם עד שיצליחו. גם אז אין ערובה לכך שישלמו על כך מחיר - הפקרות מוחלטת.

מציאות כזו, שבה עבריינים מסתובבים חופשי ברחובות, במסעדות ובמקומות בילוי, כשבידם רעל שהם לא מהססים להשתמש בו על אזרחיות ואזרחים חפים מפשע, מחייבת את משרדי הממשלה השונים להתעורר ולהוביל מלחמה עיקשת בסמי אונס.

בסמכותו של השר לביטחון פנים, עמר בר-לב, להפסיק להפקיר את הציבור בשטח, ולהכשיר את שוטרי הסיור לזהות חשד לשימוש בסמי אונס. כמו כן, בסמכותו של שר הבריאות ניצן הורוביץ לדאוג לנוהל אחיד לכל בתי החולים שיחייב דגימת מטופלים ומטופלות להימצאות סם אונס, כדי לסייע באיסוף הראיות ומתן טיפול רפואי מתאים.

לסיום, כדי לתקן את המצב המחפיר בהתמודדות של מערכת המשפט עם התופעה ולדאוג להרשעות של עברייני סמי אונס, משרד המשפטים יכול וצריך להתמודד עם הרעלת הציבור בכלים שכבר יש ברשותו - להגיש כתבי אישום על עבירת שימוש ברעל מסוכן, עבירה שלא דורשת הוכחות לכוונות נסתרות שהיו או לא היו לפוגע, והעונש בצידה הוא עד 14 שנות מאסר.

נשאלת השאלה, מדוע שרי הממשלה לא משתמשים בסמכותם כדי להילחם בתופעת ההרעלה? כמה עוד נשים וגברים יורעלו ויותקפו עד שהמדינה תיקח אחריות? למה הדאגה לשלום הציבור נעצרת תמיד באלימות מינית?

הכותבת היא היועצת המשפטית של הלובי למלחמה באלימות מינית