מערכת הבריאות בישראל לא מטפלת כראוי בהפרעות קשב שרק התגברו בעקבות הקורונה

בימים אלה, כשכולנו עסוקים בבידודים, חשש מתחלואה, טיפול במשפחה, ועל הדרך גם מנסים להתפרנס, יש תחושה כאילו כולנו עם הפרעת קשב. אז לא. רק 5-10% מהאוכלוסייה סובלים ממנה. לא כל המתקשים להתרכז הם בעלי הפרעת קשב, בדיוק כמו שלא כל העצובים בהכרח בדיכאון. ולמה נראה שכולם לא מרוכזים בתקופה הזו? זה נקרא: "קשיי קשב", שנגרמים מעומס, לחץ, הסחות דעת, עודף גירויים, חרדה או מצב רוח ירוד.

מה כדאי לעשות כשאנחנו מוצפים רגשית ומוסחי דעת בשל האומיקרון וחבריו? לנסות לשמור על שגרה קבועה, לארגן את הזמן והמשימות שלנו מידי יום, לייצר סביבת עבודה תומכת, לצמצם את המסיחים מסביבנו (כמו הטלפון והחדשות), ולהקפיד על זמן איכות לגוף ולנפש.

אבל כשישנה הפרעת קשב, והיא לא מטופלת, משהו תמיד ירגיש תקוע, וכל האסטרטגיות הללו לא יעזרו, משום שהיא מולדת ומוחית. לראייה, מחקרי מוח מצאו גנים משותפים, מבנה שונה של המוח (אמיגדלה והיפוקמפוס קטנים יותר למשל), ופעילות עצבית פחותה (של הורמון הדופמין) אצל אנשים עם הפרעת קשב.

הבעיה היא שיש יותר מדי גורמים שידם קלה על ההדק, ולכן מאבחנים או לא מאבחנים בטעות הפרעות שונות. נתחיל מקופות החולים שלא מסבסדות אבחון מלא ומקיף כפי שהוגדר במשרד הבריאות. אבחון כזה כולל ראיון קליני של כשעה ומילוי שאלונים מתוקפים. אבל מי מכם לאחרונה ישב שעה שלמה עם רופא מהקופה? לרוב הפגישה נמשכת כחמש דקות, כי יש מטופלים רבים שמחכים בתור. ככה זה כשניתן לקבוע תורים במרווחים של דקות זה מזה.

ואז מה שקורה זה אחד משני התרחישים: האחד הוא קבלת מרשם תרופתי במהרה וללא הסבר או מעקב צמוד. התרחיש השני הוא שלילת הקשיים כי במהלך הפגישה לא היה זמן לעבור על התסמינים מילדות ולאורך השנים, או גרוע מזה חוסר מודעות של הרופא המטפל. משפטים כמו: "אם הצלחת ללמוד באקדמיה אין לך הפרעת קשב" למרות שהיא אינה לקות למידה. לעיתים מדובר ברופא שכלל לא רשאי לקביעה כזו, משום שרק נוירולוג או פסיכיאטר, או רופא שעבר הכשרה ממוקדת ומופיע ברשימה הרופאים הפעילים בתחום הפרעת קשב של משרד הבריאות, יכול לאבחן באופן מלא.

לא רק קופות החולים אשמות

לא רק קופות החולים אשמות, אלא גם מטפלים מתחומים שונים שקובעים נחרצות אבחנות שונות מבלי להפנות לאבחנה מבדלת הכרחית אצל רופא מומחה בתחום. וכאן המקום להדגיש שחרדה, דיכאון, פרפקציוניזם, הפרעת אכילה או שינה, יכולים להסתוות מתחת להפרעת קשב. כלומר הקשיים יכולים להיתפס בטעות כחרדה למשל, כשהמקור הוא הפרעת קשב לא מטופלת, ואז הטיפול התרופתי או הרגשי בחרדה המדומה לא יעזרו, כי לא נגענו במקור. ולכן כל כך חשובה האבחנה המבדלת מצד מומחה בתחום.

אני פוגשת מדי יום בקליניקה שלי אנשים שפספסו את הפרעת הקשב שלהם, ונגרם להם נזק רב בשל כך, משום שהפרעת קשב משפיעה על כל תחום בחיים, לא רק על הלימודים, אלא גם על השינה, התזונה, מערכות יחסים והתפקוד בעבודה. היא יכולה להתבטא בהירדמות מאוחרת, אכילה אימפולסיבית, חיפוש אחר ריגושים או דחיינות, ואחוזי הגירושין/פיטורין גבוהים יותר. זו הסיבה שהשם השני שלה הוא "פוטנציאל לא ממומש", כי יש שם פער (מוחי!) בין היכולות להוצאה לפועל.

כששאלתי בקבוצת "אנשי הקשב" בפייסבוק "מה היית רוצה לומר למי שטען שאין לך הפרעת קשב?" ענתה אחת החברות: "שינסה להתרכז במשהו שחייבים לדייק בו ויראה כמה זמן ייקח לו לחזור לריכוז, אחרי שפתאום מישהו ידבר מחוץ לבית שלו, או מכונת הכביסה תצפצף, או השכנים יזיזו רהיט או המחשבות שפשוט נדדו. אני נלחמת בזה כל היום וזה כל כך קשה".

לסיכום, אם אתם קוראים את הטור וחושבים שאולי כן? ואולי זו הסיבה שקשה לכם להתחיל משימות, או לסיים אותן, או להגיש בזמן, או לארגן את הזמן, או להקשיב בישיבות ובשיחות, או להתרכז בדוחות... גם אם "הסתדרתם" עד היום, אני רוצה לומר לכם שאפשר להצליח יותר. וחשוב מכך, אפשר גם עם פחות מאמץ והלקאה עצמית. אל תאשימו את הקורונה, הזום, העבודה מהבית, הרופא, או גרוע מכך, את עצמכם. לכו להיבדק אצל גורם מוסמך בתחום, ותעזרו לעצמם להגיע להישגים שאתם רוצים. כי אפשר לחיות חיים טובים יותר עם ולצד הפרעת הקשב.

הכותבת היא מומחית להפרעות קשב ולמידה, חוקרת ומרצה באוניברסיטה העברית, מאבחנת, מנחת סדנאות ארגון זמן, מדריכת הורים, מחברת הספר ובעלת האתר הפודקאסט והקהילה בשם: "אנשי הקשב"