מרכזי הדאטה חייבים להיבנות מתחת לפני הקרקע

תהליך ההקמה של תשתיות לאומיות בישראל סובל משלושה כשלים שהמדינה לא נתנה עליהם את הדעת בעת פרסום מכרז נימבוס. הראשון - קביעת המיקום של האתר החדש, השני - רמת המיגון שלו והשלישי - העברת המידע הישראלי לחו"ל בשנים הראשונות.

לגבי המיקום - ניקח לדוגמא הקמה של תחנות כוח. המדינה מודיעה שיש ברצונה להגדיל את הייצור (על בסיס גז) בכך וכל מגה וואט. יזמים שמעוניינים ליהנות מכך בוחרים את המיקום הכי זול, (קרקע שכבר בבעלותם או קרקע אותה ניתן לקנות בזול), ואז מתחיל תהליך של אישורים, ואם אין לרשויות סיבה קונקרטית להתנגד אז הפרויקט מאושר. בגישה זו של bottom-up מוזנחים לחלוטין האינטרסים הלאומיים, למשל אינטרסים של פיזור גיאוגרפי, של הרחקה מסיכונים ביטחוניים, של הרחקה מריכוזי אוכלוסייה ועוד.

הבעיה השנייה של העדר מיגון מתאים היא חמורה יותר. מפתיע ככל שהדבר ייראה אף אחד במדינה לא אחראי להכתיב או לתקצב את ההגנה הפיזית של אתרים אלה. להלן תשובות של שרי האנרגיה, האוצר והביטחון לאורך שנים. שר האנרגיה: שהאוצר יקצה תקציב מיוחד למיגון אתרי תשתית לאומית. שר האוצר: הנושא באחריות תקציבית של שר הביטחון. שר הביטחון: כל שר צריך לדאוג למיגון בגזרתו- שר האנרגיה למתקני אנרגיה ומים, שר הבריאות לבתי חולים, שר התחבורה לתחנות רכבת מרכזיות, וכו'. בעוד שהסיכון של אתרים כאלה גדל בשל קיומם של טילים מדויקים, טילי שיוט ומלט"ים תוקפים, הרי שהנושא כלל לא מוסדר.

הגידול העצום בביקוש

למרות לקונות אלה הרי שיש לפחות הליך כלשהו באישור הקמה של תשתיות לאומיות כמו תחנות כוח. ההליך כולל בסופו גם דיון בוועדת תשתיות לאומיות (וות"ל) בוועדה זו ישנה התייחסות של משרד הביטחון למשמעויות הביטחוניות של האתר ומיקומו. לעומת זאת צצו בשנים האחרונות תשתיות נוספות שחשיבותן אינה פחותה ולמרות זאת אין שום רגולציה שבודקת את המיקום ואת רמת המיגון שלו. מדובר על חוות שרתים. הצורך בהקמת עוד ועוד חוות שרתים נובע מהגידול העצום בביקוש לתקשורת, לקבלת מידע ולעיבוד מידע בזמן אמיתי. הביקוש הוא הן של הסקטור הפרטי והן של מערכת הבנקים, קופות חולים, מערכות המיסים, המשטרה, וכמובן שגם של מערכות המודיעין והביטחון. ככל שהמדינה תלויה יותר בשרות תקשורת זה, הן בשגרה אבל אף יותר במצב חרום, כן הופכים חוות השרתים למטרות אטרקטיביות יותר מהצד של האויב. ישנם שלושה סוגי איומים על חוות שרתים- הראשון הוא ירי תלול מסלול. היות ומדובר על מטרות ענקיות בגודל של מגרש כדורגל הרי שקל לאתר אותן וקל לתקוף אותן.

קל להגיע

האיום השני הוא של טרור קרקעי- קל להגיע במכונית או ברגל לאתרים אלה הנמצאים בסיבה אזרחית לא מוגנת, לנצל את צמתי החשמל והסיבים האופטיים הצמודים אליהם ובקלות להוציא אותם מכלל שימוש. הסיכון השלישי הוא איום הסייבר, שכן מדובר באתר שכול כולו הוא סייבר. למרות איום משולש זה אין שום הליך ברמה המדינתית שמאשר הקמת חוות שרתים. חוות השרתים, ללא קשר לגודלן מאושרות בוועדת התכנון המקומית, כאילו מדובר באישור לסגירת מרפסת או לבניית עוד קומה בבניין קיים. לא רק שהנושא לא מגיע לוות"ל, אלא אפילו לא מגיע לוועדת תכנון מחוזית, שם לפחות יש נציגות גם למשרד הביטחון.

לסיכום, יש אפוא צורך דחוף להסדיר את הנושא באופן שיבטיח כי חוות שרתים יוקמו הרחק ממרכז הארץ, והרחק מבתי מגורים. נכון לחייב כי היזם יחויב לבנות את האתר עמוק באדמה, ורצוי במנהור, טכנולוגיה שהפכה זמינה וזולה יחסית והיכולה להבטיח הגנה מקסימאלית כנגד שני האיומים הראשונים. ובנוגע לאיום הסייבר- יש לחייב כי רשות הסייבר הלאומי תקבע את סטנדרט המיגון הנדרש.

הכותב הוא ראש המועצה לביטחון לאומי לשעבר. יועץ בשכר לתושבי בני ציון בנוגע להשלכות הביטחוניות בהקמת חוות השרתים במושב