המדינה מפקירה את המטופלים ואת עובדות הסיעוד ומשמרת מצב של מלחמה בין הצדדים

טיפול סיעודי זה דבר יקר. מדובר בטיפול טוטאלי בלתי נגמר, קשה פיזית וסוחט רגשית - גם את מי שמטפל בפועל בזקנה הסיעודית וגם את מי שמנהלת את הטיפול בלבד.

במציאות שבה המדע מאריך את חיינו מבלי לשפר באותו יחס את איכות חיינו, במציאות שבה אנחנו כחברה עושים הכל כדי למנוע מוות, במציאות שבה גם כשאדם חי חיי סבל ומבקש את נפשו למות הדת והחוק אינם מאפשרים לו זאת, במציאות שכזו מספרם של הזקנים שנדרשים לטיפול סיעודי עולה ועולה.

המדינה משתתפת בטיפול הסיעודי בבית המטופל. אדם הנזקק לטיפול סיעודי ומבקש לקבל אותו בביתו (בניגוד לאשפוז סיעודי, בו לא יעסוק טור זה) רשאי לפנות לביטוח הלאומי ולהגיש תביעה לגמלת סיעוד. הביטוח הלאומי מבצע הערכת תלות וקובע את דרגת הסיעוד של המבוטחת. לפי דרגת הסיעוד ומבחן הכנסה נקבעות שעות הסיעוד השבועי שהביטוח הלאומי מממן.

גמלת הסיעוד היא גמלה בעין בעיקרה. המשמעות היא שדרגת הסיעוד המקסימלית של טיפול סיעודי מזכה ב-30 שעות סיעוד בשבוע שניתנות למבוטח על ידי מטפלת ישראלית המועסקת על ידי חברת סיעוד. חברת הסיעוד מקבלת את המימון מהביטוח הלאומי והיא מעסיקה את המטפלת - ככל שזו ישראלית.

אולם 30 שעות סיעוד הן בסך הכל חמש שעות סיעוד על פני שישה ימים בשבוע. לכן, מבוטחת המעוניינת בטיפול סיעודי מקיף ומלא יכולה להמיר את שעות הסיעוד הללו לכסף, ובאמצעות הכסף להעסיק מהגרת עבודה (בכפוף כמובן להיתר העסקה שיש לקבל מרשות האוכלוסין וההגירה).

כלומר זקנה המעוניינת להעסיק עובדת סיעודית זרה יכולה להמיר את הטיפול בעין של מטפלת ישראלית - לשווה כסף, ולהעסיק בעזרתו מהגרת עבודה. ואז המדינה מאפשרת שני מסלולי העסקה.

המסלול האחד הוא זה שבמסגרתו המטופלת יכולה להעסיק את המטפלת במקביל לחברת סיעוד. במצב כזה המימון של הביטוח הלאומי עובר לחברת הסיעוד והיא מעסיקה את המטפלת בחלקיות המשרה ובהתאם לזכאות של המטופלת למימון. את היתר משלימה המטופלת, אשר הופכת - בערוב ימיה וכשהיא סיעודית לחלוטין - למעסיקה, ולא לסתם מעסיקה - למעסיקה שמספקת לעובדת שלה מגורים ואוכל ולמעשה חיה איתה תחת אותה קורת גג.

הצמתים פה רבים: פעם אחת במסגרת מערכת היחסים בין המטופלת למטפלת, כאשר מטופלת ומטפלת מנהלות יחסי עובדת-מעסיקה מחד, אולם בה בעת מנהלות מערכת יחסים אינטימית של מגורים משותפים וטיפול סיעודי מלא. פעם שניה במסגרת מערכת היחסים בין המטפלת לחברת הסיעוד, כאשר המטופלת מעסיקה את המטפלת בחלקיות משרה, ואת החלקיות הנוספת מעסיקה כמובן חברת הסיעוד שמקבלת את המימון מהביטוח הלאומי.

הזקנים הופכים ברגעים הקשים ביותר בחייהם למעסיקים בעל כורחם

המסלול השני הוא מסלול של העסקה ישירה במסגרתו המטופלת מבקשת לקבל את המימון ישירות לחשבון הבנק שלה והיא מעסיקה את המטפלת באופן מוחלט ובלעדי.

למעשה, הזקנה הופכת ברגעים הקשים ביותר בחייה למעסיקה בעל כורחה. היא יכולה לבחור להעסיק במקביל לחברת הסיעוד או באופן פרטי לחלוטין, אבל לא ניתנת לה האפשרות שלא להעסיק בכלל - לא ניתנת לה האפשרות להעביר את ההפרש בין המימון שהביטוח הלאומי מעביר לחברת הסיעוד לבין העסקה מלאה כדי שחברת הסיעוד תעסיק את המטפלת באופן מלא, וזה מה שהקליניקה לזכויות ניצולי שואה וא/נשים בזקנה באוניברסיטת תל אביב מבקשת לאפשר לה.

במסגרת בחינת שינוי שיטת ההעסקה של מהגרות עבודה בתחום הסיעוד שמקיימת רשות האוכלוסין בימים אלה, הקליניקה לזכויות ניצולי שואה וא/נשים בזקנה באוניברסיטת תל אביב העבירה נייר עמדה שקורא, בין היתר, לאפשר גם מסלול נוסף במסגרתו תנהל חברת הסיעוד את הבירוקרטיה של ההעסקה באופן מוחלט, תוך שחרור המטופלים הזקנים ממנו לחלוטין. בחירה במסלול זה לא תפחית מהצורך לנהל את מערכת היחסים הזאת בפועל בבית, אבל זה כן יוריד אבן גדולה מהמטופלים ובני משפחותיהם, וכן יאוורר את מערכת היחסים הטעונה ממילא שבין המטופלות והמטפלות. מתן האפשרות למסלול כזה יאפשר לשחרר את המטופלות, המטופלים ובני משפחותיהם מניהול בירוקרטי של ההעסקה, ובנוסף הוא יאפשר ניהול נכון יותר של החיכוכים (או לפחות של חלקם הגדול) באמצעות חברות הסיעוד שהן הגוף המקצועי בעל הידע ולכן גם המתאים לכך ביותר.

מדוע למעשה מוטל נטל ניהול ההעסקה על המטופלים והמטופלות? התשובות לכך מגוונות אבל אף אחת מהן לא מצדיקה את החסר הזה.

תשובה אחת היא כי לא ניתן לנתק את מערכת היחסים של מעסיקה-עובדת כאשר בפועל המטופלת שולטת בשעות העבודה והמנוחה של העובדת, היא זו שמטילה עליה את המשימות, והיא מעסיקה שלה בפועל גם אם רכיב השכר אינו מנוהל על ידה. תשובה זו מתעלמת לדעת הקליניקה מעובדה שמערכת יחסים כזו בדיוק מתנהלת גם בטיפול ביתי על ידי עובדת ישראלית המועסקת על ידי חברת הסיעוד. אם הדבר אפשרי עם עובדת ישראלית, מדוע הוא אינו אפשרי עם מהגרת עבודה? יש יגידו שזה משום שמהגרת העבודה חיה בבית המטופלת. אמת - זה שונה ממצב של חמש שעות טיפול ביום, אבל לדעת הקליניקה מדובר בהבדל המצוי על רצף ולא שונה באופן מהותי.

תשובה שניה היא כי המדינה אינה מעוניינת להיות מעסיקה של מהגרות עבודה. תשובה זו מתעלמת מהעובדה שמי שמקבלת את המימון מהביטוח הלאומי היא חברת הסיעוד והיא זו שמעסיקה במקביל למטופלת. אז לא רק שלא מדובר במדינה באופן ישיר (מצב שגם לא מתקיים עם עובדות הסיעוד הישראליות) אלא שהדבר מתרחש בפועל באופן חלקי ולכן אין סיבה שהוא לא יתרחש באופן מלא.

הכותבת היא מנהלת הקליניקה לזכויות ניצולי שואה וא/נשים בזקנה באוניברסיטת תל אביב