מי צריך דמוקרטיה: הקולונלים יצילו את המולדת מדאעש עם שכירי חרב רוסים

מורט רוזנבלום, עיתונאי אמריקאי מנוסה, התפרסם בשליש האחרון של המאה ה־20 בדיווחים בלעדיים מהעולם השלישי, זאת אומרת הארצות שזה מקרוב נולדו, בשוך העידן הקולוניאלי. הוא כתב ספר שעורר בשעתו תשומת לב ניכרת, 'רעידות אדמה והפיכות צבאיות'.

השם אמר כמעט הכול: במערב, ההתעניינות בעולם השלישי הייתה מוגבלת לאסונות טבע ולאסונות מידי אדם. כלי תקשורת מעטים מאוד החזיקו כתבים באפריקה, למשל. חיי אפריקה, מכאוביה, לבטיה, הישגיה ותקוותיה זכו בתשומת לב מוגבלת, לעתים קרובות קוריוזית. בשורה של מקרים, המצב הזה תקף עד היום.

הטור הזה אינו מרבה לעסוק באפריקה, לפחות לא במידה הראויה לו ולה. הפיכות צבאיות הן המעלות אותה גם על המכ"ם שלנו, ומותר לנו לפתוח בהכאה על חטא.

ההפיכה של השבוע התחוללה בבורקינה פאסו, מדינת מדבר ענקית באזור הסאהל, בדרום הסהרה, ללא מוצא לים. הפיכות צבאיות התחוללו בשנה שעברה בשתי ארצות סמוכות לבורקינה, מאלי וגיניאה. נשיא צ'אד הסמוכה נהרג בהיתקלות עם מורדים. דרגה כזו של חוסר יציבות לא ראינו באפריקה זה חצי מאה. יש לארצות האלה מכנה משותף מובהק: הן עומדות במאבק נגד הג'יהדיסטים, מבית דאעש ואל קאעידה (ההפיכה הצבאית בסודאן אינה קשורה, לפחות לפי שעה, בג'יהאדיסטים).

הצבא התרגל לשלוט במדינות

רצועה ג'יהאדיסטית נמתחת עכשיו לכל רוחב אפריקה, מסומליה בקרן המזרחית עד חופי מפרץ גיניאה. היא מטלטלת ארצות קטנות וגדולות, דלילות אוכלוסין וצפופות אוכלוסין. ממשלותיהן של הארצות האלה מגלות דרגות שונות של חוסר אונים. עזרה צבאית בינלאומית מצילה אחדות מהן מהתמוטטות, אבל רק בקושי.

במאבק נגד הג'יהאדיסטים, 2,000 בני אדם נהרגו בבורקינה מאז 2017, ומיליון וחצי נמלטו מבתיהם - 63% מ־21 מיליון התושבים הם מוסלמים. בנובמבר שעבר, ג'יהאדיסטים טבחו 53 חיילים, בהפגנה מזעזעת של חוסר אונים מצד כוחות הביטחון. לפני הטבח החיילים התלוננו על מחסור בציוד ובמזון ועל היעדר תיאום.

עכשיו ברור שביום ההוא נחרץ גורלו של הנשיא רוש מארק כריסטיאן קאבורה. הוא היה המנהיג הלא־צבאי היחיד בבורקינה מאז 1966. הצבא התרגל לשלוט, אם באמצעות דיקטטורה גלויה ואם באמצעות מראית־עין של בחירות דמוקרטיות. קודמו של קאבורה שלט במשך 30 שנה.

90 הפיכות מאז 1952

הפיכות צבאיות היו לחם חוקה של אפריקה מאז הימים הראשונים של עצמאותה. טכנית, ההפיכה הראשונה הייתה במצרים, ב־1952; אבל באפריקה השחורה זה התחיל ב־1963. עד 2018 היו בה 90 הפיכות. כמעט כולן הבטיחו העברה מהירה של השלטון לידי ממשלה אזרחית נבחרת. כמעט כולן לא עמדו בדיבורן.

רוב מדינות אפריקה ב־60 השנה האחרונות היו דיקטטורות צבאיות. אף כי הן מוסיפות לקרוא לעצמן 'רפובליקות', ולעומד בראשן הן קוראות 'נשיא', הן ראויות להיחשב למלוכות, אפילו למלוכות מורשתיות.

משבר המשילות ניכר כמעט בכל מקום באפריקה (איפה לא, בעצם). אבל הסאהל ומערב אפריקה לוקות בו במיוחד. תחת לחץ פנימי ובינלאומי, האזור התחיל לפנות אל משטרים חוקתיים מסוף שנות ה־80 ואילך. דוגמת הדמוקרטיזציה של מזרח אירופה לאחר הקומוניזם הייתה מקור ההשראה. היו כמה הצלחות, כמו למשל בגאנה ובסנגל. ניגריה מתנסה בתקופת השלטון האזרחי הארוכה ביותר בתולדותיה. אבל הרגלים דמוקרטיים לא היכו שורשים

"אנשים חזקים, לא אנשי צדק"

העיתון הפריזאי 'ליבראסיון' מצטט השבוע מנהל של מכון מחקר בוואגאדוגו, בירת בורקינה פאסו: "אנחנו טעינו כשהנחנו שבחירות שקולות כנגד דמוקרטיה". רוצה לומר, הדמוקרטיה הבורקינאבית, או המאלית, או הניז'רית, או הצ'אדית, או הגיניאית לא היו אלא מראיות עין. הן שיווקו את עצמן בעטיפה חוקתית, שהניחה את דעת התורמים הזרים, מצרפת עד ארה"ב, אבל לא הצליחו לחולל שינויים בדרכי המשילות. שחיתות הוסיפה להיות התכונה האופיינית ביותר שהן. האופוריה של הורדת הצבא מן השלטון התחלפה עד מהרה באכזבה ובציניות.

החוקר הבורקינאבי המצוטט למעלה אומר על הממשלה המודחת, כי היא "התנערה מפטריוטיות, והקדישה את עצמה לאל הממון". הוא אינו תומך ברודנות צבאית, אבל לנוכח "המשבר החמור ביותר בתולדותינו, עמנו רוצה אנשים חזקים, לא אנשי צדק".

בורקינה, מאלי וגיניאה שייכות ל ECOWAS, הקהילה הכלכלית של מערב אפריקה, ארגון אזורי עם יומרות של אינטגרציה כלכלית ופוליטית. היא כוללת את המדינה המאוכלסת ביותר באפריקה, ניגריה. המנהיגים הדמוקרטיים של ECOWAS מתנגדים להפיכות, גם מפני שרק לעתים רחוקות הן מניבות את התוצאות המובטחות, וגם מפני שהם עצמם עומדים בסכנת הפיכה. הם הענישו את מאלי ואת גיניאה, והם עומדים להעניש את בורקינה.

לבורקינה יש מסורת ארוכה של מאבק עממי נגד דיקטטורים. אבל נראה שהפעם הבורקינאבים מגלים אדישות, או אפילו חוגגים את נפילת הדמוקרטיה. "האם מערב אפריקה ממציאה תפיסה חדשה?", שואל 'ליבראסיון'. "זו של 'הפיכה צבאית פופולרית'?"

נראה שלא רק אזרחי ווגאדוגו עלזו. גם לג'יהאדיסטים יש סיבה למסיבה. בעבר הם הצליחו לנצל פילוגים פנימיים כדי להרחיב את נכסי המקרקעים שלהם. ספק אם יש להם סיבה להתיירא מפני משטר צבאי יותר ממה שהתייראו מקודמיו.

לעומת זאת, ההפיכות האלה מרחיקות את מיטיביהן הזרים של הארצות האמורות. צרפת, האדונית הקולוניאלית לשעבר, הודיעה שבדעתה לסיים בשבועות הבאים את נוכחות כוח המשימה המיוחד שלה (5,000 איש) למאבק בג'יהאדיסטים. המשטר הצבאי במאלי מוצא תחליף חלקי לצרפתים ביבוא שכירי חרב רוסיים.

אתר הרשת thedailybeast.com דיווח בתחילת השבוע, כי מנהיג ההפיכה הצבאית בבורקינה, קולונל פול־אנרי דאמיבה, ניסה לשכנע את הנשיא קאבורה, לפני הדחתו, לשכור את שירותיה של חברה רוסית, 'קבוצת ואגנר', המספקת שכירי חרב ושירותים צבאיים בכל רחבי העולם. הנשיא סירב, אולי בלחץ צרפתי.

למרבה העניין, מפגינים לטובת המשטר הצבאי החדש נראו השבוע מניפים דגל רוסי וקוראים קריאות פרו־רוסיות ואנטי־צרפתיות. נוכחותם הייתה אולי מבוימת לצורכי המצלמות הזרות, אבל אם צרפת ו־ ECOWAS יענישו את המשטר הצבאי, הקולונלים יוכלו לנסות את מזלם ברוסיה. שכירי החרב הרוסים פעילים לא רק במאלי, אלא גם ברפובליקה המרכז אפריקאית.

בשביל המערב זו מהלומה כפולה: גם ג'יהאדיסטים, גם רוסים. החלק הזה של אפריקה פנוי להובלה.

טבח באתר של כורי זהב

למשבר בבורקינה יש גם צד כלכלי ומסחרי. היא אחת ממפיקות הזהב הגדולות ביותר באפריקה. שלושה מיליון בורקינאבים תלויים בכריית הזהב למחייתם. התמלוגים שמשלמות חברות זרות על הכרייה מכניסות 300 מיליון דולר בשנה לקופת הממשלה, בארץ שההכנסה השנתית לגולגולת בה (2,200 דולר) מעמידה אותה במקום ה־208 בעולם.

טרוריסטים ובנדיטים מתעניינים בזהב. ביוני שעבר, אלמונים תקפו כפר של כורי זהב, ורצחו 160 בני אדם. טבח דומה התרחש שנתיים קודם באתר של כורי זהב. 

המדינות האלה, שגבולותיהן שורטטו לנוחיותם של שליטים קולוניאליים, לא פעם לרעת ההיסטוריה ובניגוד לשכל הישר, נאבקות עכשיו על עצם קיומן.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/yoavkarny-globes
ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny