מנהיגי העתיד יצטרכו לחכות קצת (ולהתאפק לא לנשוף בעורף)

ב-15 ביולי 1974, בעיצומו של משבר מנהיגות היסטורי באמריקה (שלושה שבועות לפני שהנשיא ניקסון התפטר בשל חלקו בפרשת ווטרגייט), השבועון 'טיים' מנה את 200 הצעירים בעלי הסיכויים הסבירים ביותר להנהיג יום אחד את ארצם.

הגיל הממוצע היה 40-35, והשמות לא היו סנסציוניים. המגזין מיין בקפדנות מושלי מדינות וחברי קונגרס, או מועמדים לכהונות האלה; ראשי ערים; קומץ של נשיאי אוניברסיטאות, פעילים פוליטיים, עורכי דין, אקדמאים, פה ושם עיתונאים.

זה לא היה ניסיון אסטרולוגי. "טיים" לא ניסה, לפחות לא במפורש, לנחש מי יהיה נשיא ארה"ב עשר או עשרים שנה אחר כך. אבל מעניין לחזור ולעיין ב-200 השמות. רק 47 שנה לאחר הפירסום ב"טיים", אחד מ-200 המנהיגים החזויים של העתיד הגיע לבית הלבן. ג'ו ביידן, מס' 21 ברשימה, היה בן 31 כאשר נכלל בה. הוא היה אז החבר הצעיר ביותר בסנאט של ארה"ב, והיה קשה להתעלם ממנו, ביולוגית אם לא פוליטית.

ביידן נעשה נשיא בגיל 78, זקן הנשיאים של כל הזמנים. רשימת ה-200 בסוף הרבע השלישי של של המאה ה-20 לא כללה הערכות על סיכוייהם של הכלולים בה להיות מנהיגים על סף הרבע השני של המאה ה-21. זה היה עתיד קצת מעורפל בשביל רשימת חיזוי כזאת. רוב הכלולים ברשימת "טיים" לא הגיעו כלל אל 2020, וגם ביידן הצעיר והמבטיח נראה עכשיו טיפה פחות צעיר וטיפה פחות מבטיח ממה שנראה ביולי 1974.

את מי לא כלל "טיים"ברשימת "200 הפנים של העתיד"? למשל את רונלד רייגן, שהיה אז בן 64. רייגן נבחר לנשיא שש שנים אחר כך, ערב יום הולדתו ה-70. חותם נשיאותו עדיין מוטבע על הפוליטיקה האמריקאית.

החיים מתחילים בגיל 78

הבה נציץ אפוא בביולוגיה של מעלה הפירמידה הפוליטית באמריקה. ב-2021, איש המתקרב ל-80 הוא הנשיא והמפקד העליון של הכוחות המזוינים; ננסי פלוסי, בת 81, היא יושבת ראש בית הנבחרים, הכהונה השנייה בחשיבותה בוושינגטון (חשובה לאין ערוך מזו של יושב ראש הכנסת); דונלד טראמפ הוא הטוען הסביר ביותר של הרפובליקאים לנשיאות ב-2024, והוא יהיה אז בן 78.

האומה שלימדה את שאר העולם להעריץ את הנעורים, כאשר בחרה לנשיא את ג'ון קנדי בן ה-43, חדלה להתפעל מהם. האם זו החלטה מודעת, או תוצאה טבעית של תוחלת החיים? סקרי דעת קהל הראו פעם אחר פעם בשנים האחרונות, שצעירים אמנם מעדיפים מנהיגים צעירים (לא סיווג מגדרי). זה לא הפריע ל-60% מבני 29-18 להצביע בבחירות המקדימות הדמוקרטיות לטובת ברני סנדרס בן ה-80. שלושה מארבעת הטוענים לנשיאות בשלב המכריע של המקדימות היו בני 78 או יותר; הרביעית היתה בת 71.

זה אגב ניגוד מעניין לאירופה. הצרפתים בחרו לפני חמש שנים נשיא בן 39; האוסטרים בחרו לפני ארבע שנים קנצלר בן 31 (שפרש בינתיים מן הפוליטיקה בגלל שחיתות); החברות הקטנות ביותר באיחוד האירופי, לוקסמבורג ומלטה, בחרו ב-2013 בני 40 לעמוד בראש ממשלותיהם (המאלטאי סולק, ומוסיף להיחקר, על שחיתות ואפילו על רצח). הסטטיסטיקה הזו אולי רומזת לנו על הצורך להיזהר כאשר אנחנו קושרים את סיכויי ההמראה הטובים ביותר בביולוגיה.

שולמית וגד יגיעו רחוק, וגם ורנון

ב-1974, "טיים" ניסה לנחש את 150 מנהיגי העתיד בעולם. שני ישראלים נכללו ברשימה, שולמית אלוני וגד יעקבי. 17 שנה אחר כך, אלוני היתה עמוד תווך קצת רעוע בממשלת יצחק רבין השנייה, לא משהו שהיה מובן מאליו ב-1974. יעקבי, אז בן 39, שר התחבורה בממשלת רבין הראשונה, היה מועמד סביר בהחלט לכהונה רמה מאוד. "קר רוח, אינטלקטואלי ופרגמטי", תיאר אותו "טיים". אבל הקרקע נשמטה מתחת לרגלי מפלגת העבודה שלוש שנים אחר כך, והרבה קריירות מבטיחות חדלו להבטיח.

ב-1974 לא היה כנראה טעם לחזות שב-20 השנה הבאות גיל העלייה לשלטון בישראל לא יהיה נמוך מ-57, ובחצי המאה הבאה חמישה ראשי ממשלה ישרתו בכהונה לאחר גיל 70. אולי צריך להעלות את תקרת הגיל של רשימות החיזוי האלה, כמתחייב מהתארכותה של תוחלת החיים ברוב הדמוקרטיות המערביות.

בשעה שלישראל הקטנה היו שני נציגים ברשימת העתיד, נדמה לי שגם לכל יבשת אפריקה היו רק שניים. אחד מהם היה ורנון מוואנגה, שר החוץ בן ה-30 של זמביה, במרכז אפריקה. חודשים אחדים לאחר הכללתו, עקבותיו הפוליטיים של מוואנגה אבדו. בעולם ללא אינטרנט התקשיתי לבדוק מה קרה לו.

רק 15 שנה אחר כך, במהלך מסע עיתונאי לזמביה, פגשתי אותו בלוסאקה הבירה, במשרד קטן ומרוהט בפשטות. הוא סיפר לי שהכללתו ברשימת העתיד של "טיים" סיימה את עתידו. היא עוררה עליו את חמת מיטיבו, הנשיא קנת קאונדה, שמינה אותו שגריר באו"ם בהיותו בן 22. תכניותיו של קאונדה לעתיד זמביה כללו בעיקר את עצמו. מוואנגה הודח מן הממשלה, וסיפר לי שסבל רדיפות. לימים הוא הושלך לבית סוהר, מבלי שהואשם. הוא חזר אל הפוליטיקה לזמן קצרצר 20 שנה אחר כך, לאחר שקאונדה עצמו סולק.

כמובן, קאונדה לא היה המנהיג הראשון, בפוליטיקה או בעסקים, שנשיפת צעירים בעורפו לא נעמה לו. שליטים נהגו לערוף את ראשיהם של הנושפים, מילולית או מטאפורית. מנהיגים, בפוליטיקה או בעסקים, אינם זקוקים לתזכורות על הזמן החולף. אבל אנחנו חיים בעידן הסטארט-אפים, שבו הכול הם רק בני 35 (לכל היותר) והכול בני אלמוות.