רוצים להגיע לחרמון אבל לא יכולים כי אין לכם רכב? אתם לא לבד

הרשתות החברתיות הוצפו בימים האחרונים בתמונות מלבבות מבילוי באתר החרמון, שמתמלא מדי שנה בישראלים רבים שבאים לבלות עם בני משפחותיהם וחברים באתר המושלג. אלא שמישראלים רבים התענוג הזה נמנע. למעשה, לאתר החרמון לא פועלת תחבורה ציבורית כלל, ולא רק בשבת. מנתוני הלמ"ס שהתעדכנו לאחרונה בשנת 2018 עולה כי לכמעט 30% ממשקי הבית בישראל אין רכב פרטי. ולמי שיש רכב פרטי, נגזר עליו לנהוג ולעמוד בפקקים איומים בכניסה לאתר.

למעשה, ההגעה לשמורות הטבע בישראל - לא רק בשבת, גם בימי חול - כמעט בלתי אפשרית באמצעות התחבורה הציבורית. כדי להגיע לשמורת טבע נדרשים הנוסעים לבזבז חצי יום של חוסר ודאות, להחליף אוטובוסים עם תדירות נמוכה של מספר פעמים ביום, באמצע מחלפים, ולצעוד קילומטרים רבים מנקודת ההורדה של האוטובוס. וכאמור, אל מקומות רבים אין תחבורה ציבורית כלל. 

קונספציות מוטעות בתכנון התחבורה

היעדר הנגישות לאוכלוסיות רבות לאתרי הטבע ולשמורות הטבע בישראל היא דוגמה אחת מני רבות לקונספציות מוטעות בתכנון התחבורה.

השיח הנהוג סביב משבר התחבורה בישראל נסוב, בטעות, בעיקר סביב הפקקים. ואולם, גם במקומות שבהם התחבורה מתפקדת בצורה מיטבית יש פקקים - אלה מסמלים את הביקושים בהגעה ליעד מסוים.

אחרי עשורים של תכנון מודרניסטי שהטה את רחובות הערים שלנו לשירות הרכב הפרטי, במקומות רבים בעולם מזה שנים רבות כבר מחזירים את הרחובות להולכי הרגל, רוכבי האופניים ומשתמשי התחבורה הציבורית. באמסטרדם התחילו בשנות ה-70, בישראל הרעיונות מחלחלים לאט מדי ובינתיים מתקשים להפוך למגמה יותר מ-50 שנה מאוחר יותר.

בכל אופן, הרעיון המסדר שעומד מאחורי השינויים התחבורתיים במקומות רבים בעולם הוא שהתחבורה לא נועדה למנוע או "לפתור" פקקים, אלא לספק נגישות להזדמנויות שונות ובאמצעים מגוונים, כמו תעסוקה אבל לא רק: גם לפנאי, גם לתרבות ובילוי, גם לשירותי רפואה והשכלה ולכל צרכיו של אדם. 

לשרת את היוממים

בישראל התחבורה הציבורית מתוכננת לשרת בעיקר את היוממים - הכינוי בעגה המקצועית לאלה שנוסעים וחוזרים מדי יום למקום העבודה, וגם בשירות הזה, כידוע, יש פערים עצומים - תוצאה של הזנחה רבת-שנים. נגישות טובה לתעסוקה היא קריטית משום שהיא מאפשרת מוביליות חברתית. יחד עם זאת, נגישות להזדמנויות שונות, אחרות, מטופלת עוד פחות.

הריכוז בתכנון התחבורה ביוממות מתאים את שעות השיא של התחבורה הציבורית לשעות ההגעה והחזרה מהעבודה, בעיקר של גברים. ממחקרים שבוצעו בעולם עולה כי נשים לעומתם עובדות בשעות מוקדמות יותר ולפעמים בהיקפי משרה אחרים, והן נדרשות לתחבורה פעמים רבות דווקא בשעות המאופיינות כשעות שפל בתחבורה הציבורית ובנסיעות משורשרות, השונות מנסיעות בית-עבודה; לקניות, לסידורים, לאיסוף ילדים ממסגרות חינוך, להגעה למרכזים קהילתיים ועוד.

הפעלת התחבורה הציבורית סביב שעות השיא גורמת לכך שאין הרבה מוטיבציה להסתמך עליה בשעות השפל, והיא מדירה כאמור את צורכיהן של נשים וגם את צורכיהם של אנשים מעל גיל 65, ילדים ובני נוער ורבים ורבות אחרים. בשכונות רבות בישראל התחבורה הציבורית מסתיימת כבר בשעה 21:00 בערב, כאילו אין צרכים למתגוררים בהן בשעות הערב והלילה, השירות לקוי וחסר בימי שישי ובמוצאי שבת, ובחלק מהערים אין אפילו נגישות לחופי הים העירוניים, ונדרש לצעוד מרחק רב מתחנת האוטובוס כדי להגיע אליהם.

צריך להודות ביושר שלא כל מקום בארץ יזכה לשירות יעיל של תחבורה ציבורית. יש מקומות שבהם התושבים יאלצו להמשיך ולהסתמך על רכב פרטי ובעיקר מקומות פרבריים ופריפריאלים עם צפיפות בנייה נמוכה. ואולם, אין בכך כדי לפתור את המדינה משיפור משמעותי של השירות. 

צרכים רחבים יותר 

ההשקעה בתחבורה הציבורית חייבת לכלול גם צרכים אחרים ורחבים יותר מהגעה למקום העבודה, כשכאמור גם שירות זה נתון במשבר אמיתי וטעון טיפול דחוף. עולמם של בני האדם שנסמכים עליה עשיר יותר. מעבר לצרכים בסיסיים אחרים שלא תמיד מונגשים כמו שירותי בריאות והזדמנויות להשכלה, נגישות לתרבות, לפנאי ולאתרי טבע היא לא פחות חיונית. חשיפה להזדמנויות אלה תורמת לערך העצמי ולרווחה הנפשית.

קונספציה מוטעת נוספת ששימשה שנים רבות את מתכנני התחבורה הציבורית היא הצורך להתאים את השירות לביקושים קיימים. לכן גם אפשר לראות שירות יעיל וטוב יותר של אוטובוסים בערים שבהן שיעור האוכלוסייה של החברה החרדית גבוה מפני שהם נסמכים על השירות. ואולם בתחבורה (ולא רק) פעמים רבות השימוש נקבע על-פי ההיצע. ככל שיהיו אלטרנטיבות מהירות, יעילות, טובות ורבות יותר, אנשים יבחרו לנסוע בתחבורה הציבורית.

אם נמדוד הגעה לשמורות טבע לפי הביקושים הקיימים, נוכל לגלות -בטעות - שאין ביקוש. כי מי ירצה לנסוע יום שלם בחוסר ודאות ולצעוד קילומטרים אל אתרי הטבע? ייסודו של מערך תחבורה ציבורית כזה יכול לשמש לא רק את משתמשי התחבורה הציבורית הקיימים אלא להוסיף אליהם את מי שמגיע אליהן באמצעות רכבו הפרטי היום, ולצד קידומו של מערך כזה באמצע השבוע, הגיע הזמן לדבר על הצורך בו גם בשבת.