האם ממשלת שמאל החליטה כי מינוי יועמ"ש ייעשה ע"י ועדת איתור?

שם: דוד אמסלם
מפלגה: הליכוד
תוכנית: עצם העניין, גלי ישראל
תאריך: 31.1.2022
ציטוט: "החוק קובע שהממשלה בוחרת את היועמ"ש [...] בא השמאל והקים לנו ועדות איתור"
ציון: דרוש הקשר

ח"כ דוד אמסלם התראיין לתכנית "עצם העניין" ברדיו גלי ישראל ונשאל על המועמדת לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, גלי בהרב-מיארה. לאחר שביקר את בהרב-מיארה, אמסלם הוסיף: "בגלל הצביעות של השמאל, לכן אני הגשתי הצעת חוק, שתי הצעות חוק. אחת, כפי שאמרתי, אין יותר ועדת איתור במדינת ישראל. אתה השר? תביא את מי שתביא. תביא את האהבל הכי גדול במדינה, בסדר? אם אתה חושב שהוא עוזר לך לעשות את התפקיד. דבר שני, היועץ המשפטי לממשלה - ". בשלב זה נקטע על-ידי המראיין שרון גל, ששאל אם הדברים נאמרו בהתרסה. אמסלם השיב: "בוודאי. הרי היועץ המשפטי לממשלה, דרך אגב, זו הפררוגטיבה של הממשלה. זה החוק גם, דרך אגב. שהיא בוחרת את היועץ המשפטי. אלא מה? מאז פרשת בר-און-חברון בא השמאל והקים לנו ועדות איתור כדי להביא את האנשים שלהם, ואם אנחנו רוצים בן אדם אז כמובן שיש הרבה צרות".

סעיף 5 לחוק שירות המדינה (מינויים) מ-1959 קובע: "הממשלה רשאית לקבוע את הדרכים והתנאים למינויו של היועץ המשפטי לממשלה ובמידה שלא קבעתם, יחולו על מינויו הוראות חוק זה". בהיעדר הוראת ממשלה שכזו, סעיף 23 קובע ש"למשרה מן המשרות המפורטות בתוספת השנייה לחוק זה לא יתמנה אדם אלא באישור הממשלה ובתנאים שתקבע". התוספת השנייה כוללת גם את היועץ המשפטי לממשלה. החוק לא מפרט הרבה מעבר לכך על האופן בו יש למנות את התפקידים המנויים בתוספת זו.

מדוח שמגר שפורסם ב-1998 עולה שב-1960 הממשלה השתמשה בסעיף 5 כדי לקבוע שהיועמ"ש יתמנה לפי עצת שר המשפטים. ההחלטה קבעה שעל המועמד להיות כשיר לשמש כשופט עליון, ושהמשרה תתפנה במקרה של מוות, התפטרות או מינוי של יועמ"ש אחר במקום היועמ"ש המכהן.

הסיבה לכתיבת דוח שמגר הייתה מה שזכה לכינוי "פרשת בר-און-חברון". בינואר 1997 חשפה העיתונאית אילה חסון שהמינוי של רוני בר-און לתפקיד היועמ"ש היה למעשה יוזמה של ש"ס: בר-און יחלץ את אריה דרעי מההליך הפלילי נגדו באמצעות עסקת טיעון שלא תכיל קלון, ובתמורה ש"ס תסיר את התנגדותה מהסכם חברון שקבע שצה"ל ייצא מחלקיה הפלסטיניים של העיר. החשיפה של חסון הגיעה לאחר התפטרותו של בר-און מהתפקיד, יומיים בלבד לאחר כניסתו לתפקיד, בשל ביקורת קשה על התאמתו לתפקיד. בכל מקרה, כל המעורבים הכחישו שהייתה עסקה מסוג זה. לאחר חקירת משטרה נגד ראש הממשלה דאז בנימין נתניהו, שר המשפטים צחי הנגבי, מנכ"ל משרד ראש הממשלה אביגדור ליברמן ואריה דרעי, המשטרה המליצה להעמיד לדין את ארבעתם. בסופו של דבר היועמ"ש דאז אליקים רובינשטיין ופרקליטת המדינה עדנה ארבל החליטו שלא לעשות כן, בשל היעדר ראיות מספיקות.

בעקבות הפרשה צחי הנגבי הקים את ועדת שמגר, שהתבקשה לבחון את "מכלול ההיבטים בדבר כשירותו של מועמד לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, ואת דרך מינויו של נושא התפקיד האמור". כפי שהוסבר בבדיקה קודמת של המשרוקית, הוועדה הסתמכה רבות, כפי שמצוטט בפרק ד', על ועדת אגרנט מ-1962 שדנה גם היא בתפקיד היועמ"ש. סעיף 31 בפרק מגדיר את אחריותו של היועמ"ש כלפי שר המשפטים: "בחיי יום-יום אחראי היועץ המשפטי בפני שר המשפטים להפעלת סמכויותיו הפליליות במובן זה, ששומה על הראשון לדווח לשני ולהתייעץ איתו בדבר החלטותיו ופעולותיו, כפי שנאמר לעיל. אולם, האחריות הסופית של היועץ המשפטי לאותן החלטות ופעולות היא אחריות שבה הוא נושא בפני הממשלה. הטעם לדבר הוא בכך, שההכרעה הסופית בשאלת פיטוריו של היועץ המשפטי נתונה בידי הממשלה ולא בידי שר המשפטים". מטעמים אלו, גם אחריותו של שר המשפטים כלפי הממשלה והכנסת לגבי התנהלות היועמ"ש היא מוגבלת.

הוועדה גם עמדה על הצורך להבטיח את עצמאות היועמ"ש: "יש למנוע מצב בו יפוטר יועץ משפטי אך ורק מכיוון שעמד בתום לב ותוך פרשנות משפטית סבירה על קיום החוק" (עמ' 69). לגבי הליך ההדחה, הוועדה המליצה ש"כאשר הממשלה מתכננת הפסקת כהונה של היועץ המשפטי, באופן קבוע או כהשעיה זמנית עקב הליכי חקירה או משפט, יפנה שר המשפטים, בשם הממשלה, בכתב, לוועדה המקצועית-הציבורית, כדי לקיים עימה התייעצות" (עמ' 71).

בעקבות הדוח ממשלתו של אהוד ברק בשנת 2000 העבירה את החלטת הממשלה 2274, שקבעה בהתאם לסעיף 5 הנחיות חדשות למינוי ופיטורים של היועץ המשפטי לממשלה. ב-2007, בהחלטה 1773, נוספו על-ידי ממשלת אהוד אולמרט תיקונים להחלטה.

ההחלטה קבעה ועדה מיוחדת למינוי היועמ"ש שתמליץ לממשלה על מועמדים לתפקיד. הוועדה מורכבת מחמישה חברים: שופט בית המשפט העליון לשעבר, שייבחר ע"י נשיא ביהמ"ש העליון (בהסכמת שר המשפטים) וישמש כיו"ר הוועדה; שר משפטים לשעבר או יועמ"ש לשעבר, שימונה ע"י הממשלה; חבר כנסת שייבחר ע"י ועדת החוקה; עורך דין שייבחר ע"י המועצה הארצית של לשכת עורכי הדין; ואיש אקדמיה "המיומן בתחומי המשפט הציבורי ובדיני עונשין", שייבחר ע"י דיקני הפקולטות למשפטים במוסדות אקדמיים מוכרים. כל חבר ועדה נבחר לכהונה של ארבע שנים, למעט נציג הממשלה שנבחר לתקופת כהונתה של הממשלה וחבר הכנסת שמכהן כל עוד הוא חבר כנסת.

הליך מינוי היועמ"ש הולך כך: ראשית, שר המשפטים מודיע ליו"ר הוועדה שהגיעה העת למנות יועמ"ש חדש, בין אם כי כהונתו הופסקה במפתיע ובין אם כהונתו הולכת להסתיים (סעיף 24 מגביל את אורך הכהונה לשש שנים). בהתאם, יו"ר הוועדה יכנס את הוועדה ויתחילו לדון במועמדים השונים. מי שרשאים להציג מועמדים הם ראש הממשלה, שר המשפטים וחברי הוועדה. מועמד חייב להיות כשיר לכהן כשופט עליון ולעמוד בקריטריונים שהוצגו בדוח שמגר (שמעבר לתכונות אישיותיות שצריכות לדידי מחברי הדוח להיות חלק מאופיו של היועמ"ש, אסור לו גם להיות מעורב בפעילות פוליטית בעת הדיון במינוי או בשנה שקדמה לו). בנוסף, אסור ליועמ"ש להיות מעל גיל 70 (עד כדי כך, שכהונתו פוקעת בהגיעו לגיל 70 גם אם טרם מלאו לה שש שנים).

הוועדה צריכה לדון בכל המועמדים שעומדים בפניה, לאחר שקיבלה את הסכמת המועמדים ששמם יפורסם בהודעה לתקשורת של הוועדה (אותה היא מחויבת להוציא). הדיונים כוללים לא רק שיח בין חברי הוועדה, אלא גם חובה עליהם להתייעץ לפחות פעם אחת עם ראש הממשלה או שר המשפטים. מעבר לכך הוועדה יכולה לבקש חוות דעת לגבי מועמדים ספציפיים ולשמוע השגות מהציבור. הדיונים מתנהלים בדלתיים סגורות. לבסוף, כדי שמועמד יקבל גושפנקא מהוועדה, עליו לקבל את תמיכתם של ארבעה מתוך חמישה חברים.

בשלב הבא המינוי מגיע לשולחן הממשלה. הוועדה יכולה להגיש שם אחד או יותר, כששר המשפטים יכול להנחות לגבי מספר המועמדים ובתנאי שזה לא יעלה על שלושה. אם ברצונה לעשות כן היא יכולה לצרף לכך את חוות הדעת, שצריכות להישאר חסויות. על שר המשפטים ליזום את הדיון בממשלה, וזה ייקבע בסדר היום הממשלתי לפחות שבוע מראש, כדי לאפשר לחברי הממשלה לקבל קורות חיים של המועמדים. הממשלה מוגבלת לבחור אך ורק מבין המועמדים שהוועדה הגישה לממשלה, אך היא רשאית לדחות את כל המועמדים שהובאו בפניה, ובמקרה כזה הוועדה בוחנת מועמדים נוספים.

פירוש הדבר הוא שהוועדה אמנם מגבילה את שיקול דעתה של הממשלה, שכן לא ניתן למנות מועמד שלא עבר את הרף שהוועדה קבעה, אבל ההחלטה הסופית היא של הממשלה, והיא יכולה לדרוש מהוועדה להמשיך ולחפש מועמדים עד שיגיע מישהו שיהיה לשביעות רצונה של הממשלה. זו גם הייתה עמדת המדינה בעתירה שהוגשה נגדה על מינוי אביחי מנדלבליט לתפקיד ב-2016, כשהעותרים טענו שנפל פגם במינוי כיוון ששרת המשפטים דאז איילת שקד ביקשה שיציגו לה שלושה מועמדים אך בסופו של דבר רק מנדלבליט הוצג לממשלה (שכן לאחרים לא הושגו ארבעת הקולות הדרושים). בג"ץ צידד בעמדת המדינה.

ההחלטה גם כוללת דרכי הדחה במקרה הצורך. סעיף 26 עוסק בסיבות להעברת יועמ"ש מתפקידו. הסעיף קובע שהממשלה רשאית לעשות זאת בהתייעצות עם הוועדה הממנה. ישנן ארבע עילות בגינן ניתן להדיח יועמ"ש: (1) חילוקי דעות "מהותיים וממושכים" שמפריעים לעבודה תקינה; (2) היועמ"ש עשה דבר שאינו הולם את המעמד; (3) היועמ"ש אינו כשיר להמשיך בתפקידו; (4) מתנהלת חקירה פלילית נגד היועמ"ש או שמוגש נגדו כתב אישום. סעיף 27 מפרט את ההליך בו ניתן להדיח יועמ"ש מתפקידו. ראשית, על שר המשפטים להביא את הנושא בפני הוועדה. זו צריכה לגבש את עמדתה לאחר שהיועמ"ש שטח בפניה את טיעוניו, ולאחר מכן עליה להגיש מסקנות לממשלה.

יש לשים לב: החוק קובע כי "הממשלה רשאית לקבוע את הדרכים והתנאים למינויו של היועץ המשפטי לממשלה". כלומר, אין צורך בהעברת חקיקה בכנסת כדי לשנות את אופן המינוי או ההדחה. גם התיקונים מ-2007 להחלטת הממשלה מ-2000 התקבלו באמצעות החלטת ממשלה. לפי בג"ץ, החלטת ממשלה זו נועדה "לחזק את מנגנון הבחירה לטובת חופש הבחירה של הממשלה". כמו כן, ב-2009, לאחר שוועדת האיתור לא הצליחה להסכים ברוב של ארבעה קולות על אף מועמד לתפקיד שיוכל להחליף את היועמ"ש היוצא מני מזוז, הממשלה קיבלה את החלטה 937, שקבעה שבאופן חד-פעמי היועמ"ש ימונה בשיטת המינוי הישנה, קרי בהמלצת שר המשפטים. בג"ץ דחה עתירה נגד ההחלטה, בטענה שלא נמצאה עילה לבטל או להקפיא אותה. כלומר, אם היו לממשלות קודמות השגות על אופן המינוי הרי שהן היו יכולות לעשות זאת ללא אישור הכנסת.

לסיכום, אכן לפני פרשת בר-און-חברון היועמ"ש היה מינוי של הממשלה בעצת שר המשפטים. לאחר הפרשה והקמת ועדת שמגר ב-1998, ממשלת ברק קבעה ב-2000 דרכי מינוי חדשות, שכוללות ועדה שכל מועמד לתפקיד חייב לזכות לאישורה. עם זאת, הממשלה רשאית להציע מועמדים משלה ורשאית לדחות את כל מועמדי הוועדה ולדרוש ממנה להציג מועמדים נוספים. בנוסף, חוק שירות המדינה קובע שאופן מינוי היועמ"ש הוא עניין להחלטות ממשלה ואינו דורש את אישור הכנסת, ואף נעשה בכך שימוש. לכן דבריו של אמסלם הם דורשים הקשר.