גל עליות המחירים: המגזר העסקי הפך למטרה קלה מדי

קבלו סוד: אלמלא רדיפת הבצע והרצון לעשות כסף, כמה שיותר כסף, לא היו קמות בישראל מאות חברות מזון. למה שחלקנו קוראים בכעס "חזירות של בעלי הון", אפשר לקרוא פשוט קפיטליזם שמניע את העולם ושגאל אותנו מרעב אמיתי, מתורים ללחם ומשיכונים ממשלתיים בסבסוד מדינה.

ועוד סוד: כמעט שלא קמות בישראל חברות מזון ותעשייה מסורתית בעשרות השנים האחרונות. תנובה, למשל, הוקמה בשנת 1926. שטראוס בשנת 1939. אסם בשנת 1942. סנו צעירה יחסית והוקמה בשנת 1965.

מי שרוצה לעשות כסף, מעדיף משום מה להקים פה סטארט-אפ ולחלום על אקזיט בהייטק. מוזר. ודאי אם מקשיבים לשיח של הימים האחרונים, שמציג שוב ושוב את תאוות-הבצע ואת הרווחיות המטורפת של עסקי המזון. וכן, אם כל-כך כדאי למכור פה פסטה, אתם מוזמנים לפתוח מחר בבוקר מפעל חדש, צעיר ובועט, ולעשות בעצמכם מיליונים.

הפופוליזם בימים האחרונים הגדיש את הסאה. לא בגלל שלא יקר בישראל הרבה יותר מדי - גם אבסולוטית במחירי המוצרים וגם אל מול המשכורות שאנחנו מביאים מדי חודש הביתה, אלא בעיקר בגלל שלממשלת ישראל מאוד נוח שהחיצים שלנו יכוונו בעיקר לחברות ולבעליהן. זה נוח לשר האוצר אביגדור ליברמן ולשרת הכלכלה אורנה ברביבאי, למשל, שהוציאו מכתב פומבי לחברות שבישר להן כי "העלאת המחירים בעת הזו היא צינית ופוגעת באזרחי המדינה". או לשר החוץ יאיר לפיד, שהתריע בפני החברות כי "לא נהסס להפעיל מולן את רשות התחרות ואמצעים נוספים (?)", וכן ש"יש הבדל בין העלאת מחירים להפקעת מחירים והתנהגות מונופוליסטית חסרת בושה".

אם הרווח מטורף - למה אין שחקנים חדשים?

האסטרטגיה הממשלתית הזו אינה חדשה. כשמשה כחלון הותקף בתקופתו כשר אוצר על מחירי הדיור הגואים (שעלו מאז בעוד עשרות אחוזים), הוא אמר שהקבלנים "גרפו פה כסף לא עם כפות, אלא עם כף של טרקטור". במקביל, יואב גלנט אמר בהיותו שר השיכון ש"הקבלנים צריכים להתחיל לאכול שניצלים, ולא רק סטייקים". הכול בגלל הקבלנים הרשעים שמחסלים את החלום שלנו לדיור זול.

בפועל, במדינת ישראל יש מעל 5,000 קבלנים רשומים. בכל רגע נתון ישנן בישראל יותר מאלף חברות המקימות פרויקטים למגורים. לפי נתוני משרד האוצר, נתח השוק של 100 החברות הגדולות ביותר בתחום המגורים נמוך מ-50%. למעשה, חסמי הכניסה ליזמות נדל"נית כמעט שלא קיימים. כמעט כל אחד יכול ליטול היום הלוואה (יש היום אשראי בלתי מוגבל - מי שמחפש עוד מקור ליוקר המחירים), לקנות קרקע, להגיש תוכנית לוועדות הבנייה ולעשות מיליונים. לרוע המזל, בכל שנה יותר קבלנים מרימים ידיים מאשר אלה שעושים לביתם וחוגגים (גם ב-15 השנים האחרונות, חרף עליות המחירים בשוק).

בשוק המזון התמונה אומנם פחות ורודה ומעוטת שחקנים, אבל כמעט שלא ניתן לזהות מונופולים שפועלים בתחום הזה ללא תחרות. במקביל, בקרב רשתות המזון יש התחזקות ברורה של הרשתות הגדולות ביותר - שופרסל (מעל 300 סניפים), יינות ביתן, רמי לוי ויוחננוף. ועם כל זאת, הן מנהלות ביניהן ומול אחרות קרב לא פשוט על כל לקוח.

ברדיוס של פחות מקילומטר ממערכת גלובס ניתן למשל למצוא סניפי ענק של רמי לוי, שופרסל, אושר עד וחצי חינם. אם הרווח של ארבעתן מרקיע שחקים, אתם מוזמנים לפתוח חנות חמישית שתשבור מחירים ותיקח את כל הקונים.

תזכרו איפה כואב לנו באמת

מי שמחפש מונופולים אימתניים מוכרח להפנות את החיצים לממשלה עצמה. היא המונופול הכי גדול בישראל - בקרקע, במים, באנרגיה ועוד. אפילו בעסקי ההימורים הפורחים כאן הממשלה היא כמעט ספק יחיד. עם כל הכבוד למחירים הגואים של העגלות שלנו בסופר, תזכרו איפה כואב לנו בהרבה.

לא בכדי, הנתחים הכי גדולים בסל המוצרים המרכיב את מדד המחירים לצרכן, האינפלציה המדווחת מיד חודש, הם של דיור (24.7%) ותחבורה (16.7%). ושם, בדיור ובתחבורה, האשמה הכמעט יחידה היא ללא ספק ממשלת ישראל.

כשבנקים דורשים מקבלנים להציג שיעור רווחיות מינימלי של 20% כדי לממן להם הקמה של פרויקט מגורים בישראל, זה אך ורק בגלל הסיכון האדיר ואי-הוודאות העצומה שמערימה ממשלת ישראל - שלא יכולה לומר לקבלנים מתי יגיע היתר הבנייה לפרויקט, מתי יוקמו התשתיות התומכות ועוד.

כשיזמים כמו קנדה ישראל או חנן מור ואחרים רוכשים קרקעות מדינה ברמת השרון, בתל אביב או באור יהודה במחירים אסטרונומיים המגלמים מחירי מכירה צפויים לדירות הגבוהים בעשרות אחוזים מהמחירים (האסטרונומיים) הנוכחיים, זה רק בגלל שהם יודעים שמונופול הקרקעות הממשלתית - רשות מקרקעי ישראל - לא באמת יצליח לייצר סביבם תחרות בשנים הקרובות. וגם אם כן, הרשות המקומית כבר תדאג שהיתרי הבנייה בשכונה יזרמו לאט ובמתינות, מה שמבטיח יותר ביקוש מהיצע.

  

במקביל, כשישראלים נאלצים לתדלק את רכבם אחת לשבוע, זה רק בגלל שממשלת ישראל עוד לא מצאה את הדרך להקים פה תחבורה ציבורית ראויה לשמה, ביום חול או בשבתות. רק בשנה שעברה נמסרו פה יותר מ-300 אלף כלי רכב חדשים. 2.2 מיליון משפחות בישראל מחזיקות 3.5 מיליון כלי רכב פרטיים, ממוצע של 1.6 מכוניות למשפחה, מה שכמובן מעמיס הוצאות עתק על כל משפחה ישראלית, אך ורק באשמת ממשלות ישראל לדורותיהן. וכן, זה דרמטי פי כמה וכמה מהמחיר שתשלמו מחר על פסטה או על קורנפלקס.

להעמיס על התעשיינים והיבואנים

ובחזרה לאשמת התעשיות המייקרות את המחירים. גם העובדה שלא נפתחים פה כמעט מפעלי תעשייה חדשים נעוצה בעיקר ברגולציה ובבירוקרטיה הבלתי אפשריות שמעמיסה ממשלת ישראל על כל תעשיין שחושב לעשות צעדים ראשונים (רגולציה ובירוקרטיה שהיא כמובן מבטיחה להפחית דרמטית, אבל גם ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו הבטיח במשך יותר מעשור לחסל או להפחית).

גם יבואנים פוטנציאלים, שרואים כמו כולנו כמה מפתים שיעורי הרווח של חברות כמו דיפלומט וסנו, נתקלים בלא מעט חסמי יבוא, הגדרות תקינה הזויות או מכסים שונים ומשונים. או שהסחורה שלהם פשוט נתקעת בנמלי ישראל, כי המדינה פוחדת מעובדי הנמלים ומההסתדרות שאינם מוכנים שמכולות יפרקו את סחורתם בנמלים פרטיים.

מותר וצריך לדרוש מהחברות הפרטיות להפחית מחירים, אבל כשאנחנו מתמסרים בקלות גדולה כל-כך למסרים שמהדהדים שרי הממשלה הששים למצוא אויב משותף לנו ולהם (וגם מצטלמים נהדר בתוכניות טלוויזיה), אנחנו בעיקר פוטרים את הממשלה - הרשות המבצעת - מלקחת אחריות ולקבל החלטות אמיצות. ודאי אמיצות בהרבה מהוצאת מכתב או הפניית אצבע מאשימה כלפי חברות פרטיות. אומץ של השלטון המרכזי מול הרשויות המקומיות, מול ההסתדרות, מול עובדי הנמלים ועוד.

ואומץ גם לקבל החלטות ציבוריות לא פשוטות, במיוחד לטווח הקצר והבינוני. הציבור הישראלי זקוק, למשל, לרפורמה אדירה בתעריפי הארנונה, כזו שתעלה לנו את המחיר שנשלם כל חודשיים לעירייה אבל תאפשר לבנות פה הרבה יותר דירות - מה שיוכל סוף-סוף להפחית את מחיר הדירות ויהיה שווה את "הנזק" של התייקרות הארנונה. שרת הפנים יודעת את זה, שר האוצר יודע את זה, בנק ישראל זועק את זה, אבל לאף אחד אין אומץ ללכת על רפורמה שבהגדרה תכלול העלאות מסים.

במקום זה, הפוליטיקאים שלנו התמכרו מזמן למקסמי שווא קצרי-טווח, כמו העלאה של שכר המינימום או עוד פיקוח על מחירים.

לחלוקת כסף ושירותים בחינם יש מחיר

ואגב, התייקרות עגלת הקניות שלנו - מחיר ליטר דלק עלה בשקל שלם בשנה האחרונה (ל-6.71 שקל לליטר). מחיר החשמל מתייקר בכ-6%, והארנונה ב-2%, בשל הנוסחה האוטומטית שמשקללת את האינפלציה ואת השכר במגזר הציבורי. אי-אפשר להתעלם מהתשומות המתייקרות הללו - כולן באחריות המדינה ו"העולם".

ואם כבר אשמת הממשלות, אי-אפשר בלי להזכיר את הפתרון הכי זמין וקל לטיפול בקורונה בשנתיים האחרונות. גם ישראל, אבל עוד יותר מכך מרבית מדינות העולם, התמודדו עם המגפה בעיקר באמצעות הדפסת כסף. זה פתרון נפלא לטווח קצר, אבל לא צריך להיות כלכלנים גדולים כדי להבין שהוא מייצר אינפלציה לטווח בינוני.

דמיינו שהממשלה הנדיבה הייתה מחלקת לכל אחד מאיתנו 10 מיליון שקל, כדי שהחיוך יחזור לאזרחים, וכדי שנצא להתפרע בחנויות, והכלכלה השברירית לא תקרוס בחסות הווירוס. נשמע חלום? נסו לחשוב מה זה היה מחולל לערך הכסף ולמחירים בחוץ. ועכשיו תפנימו שזה, פחות או יותר, מה שעשו הממשלות והבנקים המרכזיים כדי להתאושש מהמגפה העולמית (גם חלוקת בדיקות חינם, אשפוזים חינם, מענקים לעצמאים, מענקים לכל משפחה וכו’ הם דה-פקטו חלוקת כסף).

בסופו של דבר, האינפלציה בחוץ היא בסך-הכול תוצאה הגיונית.