לא אידאלי, אבל משתלם מאוד: ביידן משדרג את קטאר ל"בעלת ברית חשובה"

"ידידתנו ובעלת בריתנו", הכריז השבוע ג'ו ביידן על אמירות קטאר. טוב, לא בדיוק בעלת בריתנו, אלא בעלת-בריתנו-שאינה-רשמית-בעלת-בריתנו. זה סיווג שהומצא ב-1987: "בעלת ברית חשובה (major ally) שאינה בנאט"ו", זאת אומרת שאיננה חלק מברית ההגנה הרב-צדדית, המחייבת את ארה"ב אוטומטית לשלומן של 29 ארצות, כמעט כולן באירופה.

ישראל הייתה אחת מחמש הראשונות, שעליהן הורעף הכבוד. לצידה היו אוסטרליה, מצרים, יפן ודרום קוריאה. לימים נוספו עוד 13 ארצות, מן הפיליפינים עד ברזיל. עוד שתי ערביות צורפו במרוצת השנים, ירדן ותוניסיה. ישראל שודרגה ב-2014 ל"שותפה אסטרטגית".

במובן הזה, צירוף קטאר אינו מזעזע את אמות הסיפים של מדיניות החוץ האמריקאית. הוא אמנם מעניק לה כמה יתרונות, כמו למשל הזכות לרכוש פגזי טנקים מופחתי-אורניום (!) או לקבל מימון אמריקאי לרכישת ציוד צבאי.

ספק אם קטאר זקוקה לפגזים מופחתי-אורניום, וספק גדול עוד יותר אם היא זקוקה למימון אמריקאי בשביל איזשהו ציוד. לרגל הסיווג החדש היא הודיעה על כוונתה לרכוש מטוסי נוסעים ומטוסי קרב מתוצרת ארה"ב (בואינג, למען הדיוק) בסכום של 34 מיליארד דולר. אין להניח שהיא תשלם במזומן, אבל למה לא בעצם.

אהבת הנשיא לאמיר

האמיר של קטאר, השייח' תמים בן חמד ח'ליפה א-ת'אני, הצעיר כמעט ב-40 שנה מן הנשיא ביידן, התבשם מדברי הברכה של הנשיא, בלשכה הסגלגלה של הבית הלבן. הנשיא קרא אותם מן הכתב. לאחר שהודיע על העלאת קטאר למדרגה של בעלת ברית, הוא הוסיף, "הגיע הזמן" (long due).

הכותרת הראשית ב'גולף טיימס', היוצא בדוחה, בלשון האנגלית: "קטאר היא ידידה יקרה, אמינה ובעלת יכולת: ביידן". אכן, משפחת המלוכה אהבה כל הברה בחיוויו של הנשיא.

היא עברה דרך ארוכה מאז שכל שכנותיה, כולל ערב הסעודית, הכריזו עליה מלחמה דה-פקטו ב-2017, והתכוונו להנמיך את קומתה האזורית והבינלאומית, אולי אפילו להפיל את משטרה. הם נכשלו כישלון חרוץ. קומתם שלהם הונמכה, ורק באחרונה יורש העצר הסעודי עלה לרגל לדוחה ליישר את ההדורים.

אשר לביידן, האמיר של קטאר הוא ראשון אורחיו ממדינות המפרץ, בימים הראשונים של שנתו השנייה בבית הלבן. מותר לנחש שחריקות שיניים דיסקרטיות בוקעות מחדרי החדרים של המלכים, הנסיכים והאמירים הפגועים. הם חושבים שהם ראויים ליתר תשומת לב וליתר ידידות. אגב, אין זה מן הנמנע שהם צודקים. אבל צרכים פוליטיים, כלכליים ודיפלומטיים העניקו לקטאר, קטנת-האוכלוסים במדינות המפרץ, יתרון ברור במירוץ אל הבית הלבן.

נתחיל ב-34 מיליארד הדולר: קטאר הזמינה עד 50 מטוסי תובלה מן הדגם החדש ביותר של בואינג, 777X ו-50 מטוסי נוסעים 737 MAX 10. היא רכשה מטוסי אף-15 ומסוקי אפאצ'י, ואם רק יוסרו ההגבלות היא תרכוש אף-35 וכטב"מים חדישים מדגם MQ-9B.

סל הקניות העצום הזה יניב "עשרות אלפי מקומות עבודה חדשים" בארה"ב, אמר ביידן, הלהוט להוכיח לעם האמריקאי שהוא מוצא פתרונות מעשיים למצוקות של ימי הקורונה.

אפשר שרכישת הבואינגים תהיה עסקת-היצוא הגדולה ביותר מארה"ב השנה. ארצות נהגו להעניק עיטורי כבוד ותוארי אצולה על עסקאות כאלה. בעידן של פוליטיקה גלובלית, מעמד של "בעלת ברית חשובה" הוא תחליף נאות לעיטור ולתואר.

קצת גז נוזלי, הוד רוממותו?

יתכן מאוד שדרכו של האמיר אל הבית הלבן הייתה סוגה ברסיסי המשבר באוקראינה. ארה"ב מנסה זה שבועות אחדים למצוא חלופה נאותה לגז הרוסי, הממלא כמעט את חצי צרכיה של אירופה.

אם רוסיה תפלוש לאוקראינה, והאירופים יחליטו להפסיק את יבוא הגז הטבעי, כדי לפגוע בכיסו של פוטין, יהיה צריך למצוא תחליף מהיר ואמין לבל תקפא אירופה ולבל תשנה את דעתה. קטאר היא מפיקת הגז הטבעי הנוזלי השנייה בגודלה בעולם. הנוזלי הוא זה הניתן להובלה במכליות, ואינו זקוק לצינורות. היואיל הוד רוממותו האמיר לפתוח את הברזים?

קטאר היא ציפור משונה במשוואה האסטרטגית. היא פתחה את אדמתה ואת שמיה בפני האמריקאים לפני 30 שנה, בהתקרב מלחמת עיראק הראשונה. בסיס האוויר אלעדיד ליד דוחה הוא מקום שבתו של מטה פיקוד המרכז של צבאות ארה"ב, של מטה כוחות האוויר של פיקוד המרכז ושל טייסת המשלוח מס' 379 של חיל האוויר האמריקאי. ממנו התנהלה הפעילות האווירית נגד דאע"ש בעיראק ובסוריה. אליו פונו יותר ממאה אלף פליטים אפגאניים לאחר נפילת כאבול בידי הטליבאן. הפינוי עומד להתחדש לאחר שקטאר חתמה על הסכם עם הטליבאן.

אבל קטאר מעולם לא הייתה נופת צופים אסטרטגית. זה 25 שנה שהיא משמשת מרכז חתרנות אזורי. היא עודדה הגירה של אחים מוסלמים ממצרים עוד מאמצע המאה שעברה. היא הרעיפה מעמד של כמעט-קדוש על השייח' המצרי יוסף אלקרד'אווי, והעניקה לו את המיקרופון רב העוצמה של אלג'זירה כדי להפיץ את השקפותיו על דת ועל פוליטיקה (60 מיליון צופים). הוא מילא תפקיד אולי חסר תחליף בהפלת חוסני מובראק במצרים לפני 11 שנה. הוא איים על יציבותם של כל המשטרים הפרו-מערביים באיזור. הוא סמך את ידיו התיאולוגיות על טירור.

משפחת המלוכה הקטארית נחלצה לעזרתם של איסלאמיסטים במזרח התיכון ומעבר לו. היא הושיטה את ידה לארדואן במידה שאולי האריכה את תוחלת חייו הפוליטית. היא עשתה עסקים עם איראן. והיא כמובן מאפשרת את קיומו של משטר חמאס בעזה.

קטאר אמנם התחילה לנהל קשרים גלויים עם ישראל עוד בשנות ה-90 של המאה שעברה, אבל מעולם לא התקרבה אל העזתם של נסיכי האמירויות, או של הגנרלים בסודאן, בנכונות להכיר בישראל ולנרמל את היחסים איתה.

מה עושה מעצמת-על נחלשת

דונלד טראמפ שנשבה בקסמיו של הנסיך הסעודי מוחמד בן סלמאן ב-2017, סמך את ידיו על המאמץ הסעודי-מצרי-אמירתי לבודד את קטאר. בסוף כהונתו הוא טען דווקא שמילא תפקיד מפתח בפיוס בין הצדדים הניצים; שזה בכלל היה הרעיון שלו. ביידן לא התלבט הרבה.

והוא לא התלבט מפני שלארה"ב אין עוד המותרות שהיו לה לפני 20 שנה, לעשות סלקציה קפדנית של בעלי ברית וידידים. משוואת "הלנו אתה אם לצרינו" של ג'ורג' בוש הבן מספטמבר 2001, לאחר התקפת אל קאעידה על המגדלים התאומים ועל הפנטגון, חדלה לעבוד לאחר ההסתבכות בעיראק ועוד לפני התבוסה המוחלטת באפגניסטן. עכשיו בעלי הברית הם הבוחרים את ארה"ב, לפעמים על-תנאי.

כאשר אמריקה מתבוננת בחוסר חדווה באפשרות של משברים קוסמיים במזרח אירופה (פלישה רוסית אפשרית לאוקראינה) ובמזרח אסיה (פלישה סינית אפשרית לטייוואן), אין לה כל סיבה לדחות את ידו של האמיר, גם אם היד הזו לחצה את ידיהם של אויבים מוצהרים, או מימנה את פעולותיהם.

זה אולי ביטוי של חולשה, אבל זה מסוג הפשרות הפרגמטיות שמעצמות-על נאלצו לעשות לעת חולשתן בהיסטוריה הארוכה מאוד של המין האנושי. נאמנותה הלא-מלאה, או אפילו הלא-מלאה-מאוד, של משפחת א-ת'אני מעניקה לקטאר משקל שצייתנות מלאה אולי הייתה שוללת ממנה. להתבונן בחשד עמוק בקטאר ולהיזהר מפניה זה משהו שעליו אמריקאים וישראלים יכולים לדבר במשך שעות. אל נכון הם אמנם מדברים.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/yoavkarny-globes
ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny