השחיתות מדבקת, ואם לא ניזהר, הציבור עלול להידבק ממנהיגיו

באחד הניסויים שערכתי לפני מספר שנים, נבדקים התבקשו להשלים סדרה של מטלות פשוטות, וקיבלו תשלום על כל מטלה שהשלימו לפי התוצאה של המטלה. בנוסף, כל נסיין קיבל מראש 3 דולר כהחזר הוצאות נסיעה. כשהגיעו למעבדה, סיפרנו לנבדקים כי יש שתי גרסאות למשחק: באחת יוכלו להרוויח מעט כסף עבור כל מטלה ובסך-הכול עד 4 דולר, ובשנייה עד 40 דולר. הגרסה בה ישתתפו תיקבע באופן אקראי בהטלת מטבע.

אחרי כל הטלת מטבע, לא משנה מה הייתה התוצאה, עוזר המחקר בישר לבדק או הנבדקת כי איתרע מזלם להשתתף במשחק של ה-4 דולרים. בשלב זה עוזר המחקר הביט ימינה ושמאלה, התקרב לנבדק ולחש על אוזנו: "הבוס שלי לא פה היום. אז אם תיתן לי את שלושת הדולרים שקיבלת כהחזר נסיעות, אדווח שהגרלת את המשחק של 40 הדולרים ואדאג להעביר אותך". הצעה מפתה בלי ספק, ואכן, כ-90% מהנבדקים החליטו להיענות להצעה ולשלם את השוחד. עד כאן אולי אין הפתעה, אבל מה שקרה אחר-כך צריך לעורר דאגה אצל כל אחד ואחת מאיתנו.

בשלב הבא של הניסוי הנבדקים ביצעו את המטלות הפשוטות שהצבנו להם, ולאחר מכן התבקשו לחשב כמה כסף הגיע להם בהתאם למשימות שהשלימו ולשלם לעצמם מתוך מעטפה שיש בה 50 דולר. אם קודם הרמאות הייתה ביוזמתנו, כאן כבר נפתח פתח לנבדקים להחליט לרמות בעצמם ולקחת סכום גדול ממה שמגיע להם.

בשביל לבדוק את רמת הרמאות, השווינו את הרמאות של הנבדקים שהציענו להם לשלם שוחד לכאלה ששיחקו את משחק 40 הדולרים ללא ההצעה. התוצאות הראו כי נבדקים ששילמו שוחד כדי להשתתף במשחק המשתלם יותר, רימו הרבה-הרבה יותר מאשר אלה בקבוצת הביקורת שלא עברו את נתיב השחיתות.

הניסוי הזה מלמד אותנו שיעור חשוב על האופי האנושי. כולנו, או לפחות רובנו, אנשים מוסריים מטבענו, אולם הפגישה עם השחיתות יכולה לשנות אותנו, במיוחד כשהשחיתות מגיעה מ"המערכת", כמו בניסוי שלנו.

בשנים האחרונות ישראל מידרדרת במדד השחיתות העולמי וכבר מגרדת מלמעלה את הרף המינימלי למדינות מתוקנות. שורה של אישי ציבור הורשעו בעבירות שחיתות, ואחרים נחקרים או עומדים למשפט, כולל כאלה שכיהנו בתפקידים הבכירים ביותר בממשלה. אלה לא אנשים רעים מיסודם. אני מאמין שהם נכנסו לפוליטיקה עם כוונות טובות, כדי לקדם את מה שהם תופסים כנכון וצודק, אולם בשלב מסוים הם נפגשו עם שחיתות, ומשם כבר לא הייתה דרך חזרה.

אנחנו צריכים גם לחשוב לא רק מה זה אומר עליהם, נבחרי הציבור שסרחו, אלא איפה זה שם אותנו, האזרחים. מה קורה לחברה שלנו, שפוגשת כל-כך הרבה שחיתות לאורך תקופה ארוכה? איך אזרח מהשורה ינהג במצבים שדורשים איתנות מוסרית לאחר שחווה את טבילת האש של שחיתות נבחריו? המבחן הגדול שלנו כחברה הוא לא רק דרך ההתמודדות עם מושחתים, אלא איך משרשים התנהלות מושחתת ומונעים ממנה להפוך לנורמה.

שחיתות זה לא רק עניין מוסרי חשוב, לא רק שאלה של ערכים ראויים, אלא נושא חברתי-כלכלי משמעותי.

מחקרים מראים כי יש הלימה בין מדד השחיתות במדינות ה-OECD לבין ביצועים כלכליים. בין הסיכוי לצמיחה לאורך זמן לבין חברה נגועה ולא הגונה. הם נעים בכיוונים הפוכים. עלייה בשחיתות פוגעת בצמיחה וגם מעודדת פערים וחוסר צדק.

יש ויכוח האם אפשר לעודד צמיחה דרך הטבות לעשירים, כי זה "יחלחל" למטה, או שמא זה לא. מה שבטוח זה ששחיתות מחלחלת למטה. זו גם התחושה ששחיתות מייצרת: תחושת חלחלה בגלל חוסר הצדק, בגלל תחושת האמון שנפגעת. כל מערכת בנויה על אמון. זוגיות כמו דמוקרטיה, יחסי עובד-מעביד, כמו לקוח וספק. אז מדובר במחלה חברתית, כלכלית וערכית, והיא מדבקת מאוד. כולנו צריכים להיזהר.

הכותב הוא פרופסור לפסיכולוגיה וכלכלה התנהגותית, אוניברסיטת דיוק, ארה"ב