חייבים לקטוע את שרשראות המידע הכוזב סביב מגפת הקורונה

גורמים רבים מדברים לאחרונה על כך שהקורונה הפכה למחלה אנדמית, קלה שהאוכלוסייה, רובה ככולה, תידבק בה, ולכן יש ״לחיות לצידה״ ואין צורך לנקוט מולה בפעולות מיוחדות. זו, ככל הנראה, הסיבה לוויתור של הרשויות בישראל ובמדינות נוספות על רוב צעדי הבלימה, אם לא על כולם.

הטענה האמורה שגויה בשלוש רמות: הקורונה עדיין פנדמית ולא אנדמית; מחלה אנדמית אינה בהכרח קלה; ו"לחיות לצידה" של הקורונה, אין פרושו להתעלם מהנגיף ולחזור אחורה למה שהכרנו עד סוף 2019, בלי לערוך שינויים שיאפשרו לנו חיי שגרה בטוחה לצד הנגיף. אנסה להתייחס לכל אחת מהנקודות הללו:

הקורונה היא כבר מחלה אנדמית - לא נכון. מגפת הקורונה עדיין מתפשטת ברחבי העולם בקצב חסר תקדים ולכן היא אינה אנדמית. מחלה אנדמית היא מחלה בעלת שכיחות קבועה פחות או יותר. אחת הדוגמאות לכך היא המלריה - מחלה המדביקה בקביעות כמויות דומות של אנשים באזורים שבהם היא פעילה. מחלה אנדמית יכולה להיות מאופיינת בהתפרצויות תקופתיות, ואלה לעתים עזות ונרחבות יותר במקומות מסוימים, אבל ככלל - היא מחלה הניתנת לניבוי טוב יחסית. אם וכאשר תהפוך הקורונה לאנדמיה היא תתנהג כך - הדבקה של אוכלוסיות בשכיחות דומה ולאורך זמן, עם אפשרות לתנודות עונתיות ואחרות. יתכן לדוגמה שכמו השפעת העונתית וכמו נגיפי צינון, גם היא תגביר את פעילותה בחורף, ומן הסתם יהיו שנים קשות יותר ושנים קלות יותר ומדי פעם התפרצויות עזות יותר.

 הפגנה נגד חיסונים בגני פיקדילי, מנצ'סטר / צילום: Shutterstock

תיאור זה אינו מאפיין את מגפת הקורונה כיום, שבה ההדבקה איננה קבועה כלל, ושבה מתרחשות התפרצויות ממושכות וכלל עולמיות. ולכן היא - עדיין - פנדמיה.

מחלה אנדמית היא בהכרח מחלה קלה - לא נכון. גם כאשר הקורונה תהפוך לאנדמית, אין פירוש הדבר שהיא תהפוך למחלה קלה. יתר על כן, יש לנו סיבות להעריך שהיא לא תהפוך למחלה קלה. גם המלריה, שהיא כאמור מחלה אנדמית באזורים מסוימים, אינה מחלה קלה, ויש עוד דוגמאות רבות מאוד למחלות אנדמיות חמורות ביותר. לכן, גם אם הקורונה תהיה בעתיד אנדמית, אין פירוש הדבר שנוכל לשכוח מקיומה. מה שמביא אותנו לנקודה האחרונה, ואולי החשובה ביותר, להמשך התמודדותנו מול הקורונה.

 מתחם חיסונים של קופת חולים כללית / צילום: איל יצהר

מי שחולה שיקפיד לעטות מסיכה בציבור

"לחיות לצד הנגיף" פירושו להתעלם ממנו - לא נכון. רבים בממשלה, בתקשורת ובציבור מדמיינים שאם רק נכריז על חיים לצד הנגיף נוכל מאותו רגע להתעלם מהשינוי הדרסטי שחוללה המגפה בעולם. זה לא מציאותי. המגפה הכניסה לחיינו נגיף נשימתי חדש ומסוכן שכנראה איננו הולך לשום מקום. נגיף השפעת H1N1, שחולל את השפעת הספרדית, עדיין מסתובב בעולם ומדביק אנשים, ואין סיבה שנגיף הקורונה לא ינהג כמוהו. בניגוד למה שמשתמע מדבריהם של אנשי ״זאת רק שפעת״, שפעת היא מחלה קשה שמשפיעה מאוד על בריאותנו, על מערכת הבריאות שלנו ובמקרים לא מעטים גם על תוחלת החיים. כעת, בנוסף לשפעת (ולא במקומה), עלינו להתמודד עם נגיף נוסף. אם ברצוננו ״לחיות לצד הקורונה״ גם אחרי שתהפוך למחלה אנדמית עלינו לנקוט בצעדים הבאים:

1) חיסונים - החיסונים מספקים את ההגנה הטובה ביותר נגד הנגיף ולכן חייבים לחסן אחוזים גדולים יותר באוכלוסייה - גם מבוגרים וגם ילדים. כרגע יש לנו חוסר שוויון בולט ביותר באחוזי ההתחסנות בין אוכלוסיות מחתך סוציואקונומי גבוה יותר לאוכלוסיות בחתך סוציואקונומי נמוך יותר, שכן עניים מחוסנים פחות. מצב זה מצטרף להזנחה רבת שנים של השכבות המוחלשות בהקשר של בריאות וגישה לטיפולים רפואיים. התוצאה היא שעניים, שממילא מוגבלים ביכולתם לנקוט אמצעי זהירות - למשל מפני שהם עובדים בעבודה פיזית שאין אפשרות לבצעה מהבית, או מפני שהם תלויים בתחבורה ציבורית - חשופים הרבה יותר לנזקי הנגיף. כדי לחסן יותר אנשים גם באוכלוסיות אלה חשוב להגביר את הגישה לחיסונים. דרך נהדרת לעשות זאת, כשמדובר בילדים, היא לחסן בבתי הספר - שיטה שכבר עובדת מצוין בחיסוני השגרה. משום מה, כשאפשרות זאת עלתה בהקשר של חיסוני הקורונה, צצה התנגדות נרחבת שאותה הובילה, למרבה הצער, שרת החינוך, יפעת שאשא-ביטון. אם ברצוננו לגשר על הפערים בין התחסנות האוכלוסיות החזקות לאלה המוחלשות עלינו לאפשר התחסנות רצופה ונחושה בבתי הספר ולהרחיב את זמינות החיסונים גם לאוכלוסיות הבוגרות.

2) אמצעי הגנה פסיביים, כלומר כאלה שאינם דורשים שינוי התנהגות יומיומי של כלל הציבור - לשם הורדת ההדבקה בקורונה, כמו גם בנגיפים נשימתיים נוספים, יש להוריד את הצפיפות בחללים ציבוריים סגורים ולאוורר חללים סגורים שבהם אנשים מתקהלים. יעד זה חשוב במיוחד בכיתות לימוד ובגנים, שם תשפר הפחתת הצפיפות גם את המטרה החינוכית. אמצעי אוורור וסינון אוויר יסייעו בבלימת ההדבקה.

3 ) שינויים חברתיים ותרבותיים - אחריותו של הפרט לכלל חייבת להכתיב את התנהגותנו. מי שחולה אינו נכנס למקום ציבורי, ואם הוא חייב להיכנס - ראוי שיקפיד לעטות מסיכה בציבור. לנו במערב זה נראה מוזר, אבל עלינו לזכור שבמדינות רבות אנשים הסתובבו עם מסכות עוד לפני המגפה הנוכחית. כדי לעודד התנהגויות אלה דרושה מדיניות ציבורית הולמת, שתעודד למשל נדיבות באישור ימי מחלה ובאישור היעדרות תלמידים ממערכת החינוך, וכמובן הסברה טובה ועקבית.

4) חיזוק מערכת הבריאות - כעת, כאמור, נוסף לנגיפי השפעת נגיף חדש ומסוכן, וכדי להתמודד איתו היטב דרוש חיזוק משמעותי ומתמשך של מערכת הבריאות. יש להגדיל את ההשקעה הכספית במערכת זו, בין השאר לטובת הגדלה משמעותית של הצוותים הרפואיים בבתי החולים ובקהילה ולטובת צמצום שחיקתם של צוותים אלה. תורנויות ממושכות של 26 שעות חייבות להיפסק. גם כאן, כמו במקרה של צמצום גודל הכיתות, חיזוק מערכת הבריאות יסייע לנו בהקשרים רבים נוספים, אבל כעת חשוב להתמקד בהתמודדות עם הלחץ הנוסף שמטילה הקורונה על המערכת.

5) מאבק עיקש ונחוש במפיצי המידע הכוזב ובעיקר באלה שמפיצים "הססנות חיסונים". כפי שכתבתי, החיים לצד הקורונה דורשים את חיסון האוכלוסייה ומצריכים גם נטילת אחריות אישית, בעיקר של דמויות ציבוריות ובייחוד כשהמידע המופץ מזיק לבריאות הציבור. מפיצי המידע הכוזב, שזילזלו בנזקי הקורונה ושיקרו לגבי בטיחות החיסונים ויעילותם, חוללו נזק נורא למאמצים לחסן את האוכלוסייה ולעודד התנהגות אחראית. נזקים אלה כנראה יתפשטו וישפיעו בעתיד גם על חיסוני השגרה. אם לא נצליח לקטוע את שרשראות המידע הכוזב נשלם על כך ביוקר. כדי להיאבק במפיצי המידע הכוזב יש להשקיע בהסברה, ואפילו יותר חשוב - להשקיע בחינוך המדעי ובחינוך לחשיבה ביקורתית, החל מגיל צעיר ובכל זרמי החינוך בישראל.

הכותבת היא מדענית שחוקרת את האבולוציה של חיידקים בפקולטה לרפואה על שם רפפורט בטכניון